משורר יצא לטיול רגלי בעיירה בה הוא גר. במהלך טיולו פנה אליו חברו החוואי בבקשה לעזרה.
אמר החוואי: "החלטתי למכור את החווה שלי. אחרי שנים של טיפול ועבודה נמאס לי להחזיק את שטח האדמה שאתה בוודאי מכיר היטב."
"אכן זכורה לי החווה, אך במה אוכל לעזור?" שאל המשורר.
ענה לו החוואי "כישורי הכתיבה שלי אינם גבוהים במיוחד, תוכל לכתוב לי מודעה על מכירת החווה בכדי שאפרסם אותה בעיתון?"
חשב המשורר כמה רגעים, וברצון הסכים לעזור לחברו.
לאחר כמה ימים שלח המשורר את דבר כתבו לחוואי וזה פרסם בעיתון את המודעה הבאה -
"למכירה: שטח אדמה פורייה ומלאת עצים בו ציפורים מצייצות שחר, החצוי בזרימת מימיו התכולים של נחל מבעבע. בית המשפחה שבשטח הנרחב שטוף אור לכל אורך היום, אך מציע צל של רוגע ושלווה בערבים."
לאחר זמן מה מפרסום המודעה, התהלך כהרגלו המשורר בעיירה ונתקל בחוואי פעם נוספת. לאחר שיחת חולין קצרה, שאל המשורר האם הצליח למכור את השטח מיום הפצת העיתון.
"האמת היא," ענה לו החוואי "ששיניתי את דעתי והחלטתי לשמור את החווה לעצמי"
התפלא המשורר לאור תשובתו, ושאל בדאגה "וכי מדוע? האם המודעה שכתבתי עבורך לא הביאה קונים פוטנציאלים כלל?"
החוואי החל להסמיק ואמר למשורר, "לאחר שפרסמתי את המודעה, פנו אליי אנשים רבים. אך כל קונה שפנה אליי בהתלהבות גרם לי לחזור ולקרוא שוב את המודעה, ולאחר שקראתי אותה מספר פעמים הבנתי שהחווה שלי היא אוצר ושאיני יכול לוותר עליה."
לפעמים איננו מבינים כמה טוב לנו בחלקנו ואנו רודפים אחר אשליות של אוצרות כוזבים. אנו מוותרים על דברים בעלי משמעות, ועל אנשים שאנו אוהבים, שומטים את מה שאינו עולה לנו כסף מתוך המחשבה שאינו יקר כלל.
הדרך בה עלינו להתמודד עם חולשות וכישלונות אינה הבדלה ובידוד עצמי, עלינו להשקיע בבניית חברויות אמת כמו יבול שגדל לאורך השנים - מתוך אהבה וניסיון להתפתחות בחיים.
