מה הכי חסר לך בחיים?

כשהיו בני 25 נשואים שאלה האישה את בעלה: מה חסר לך בחיים?" הבעל ענה: "הדבר שהכי חסר לי זה כסף בבנק"

כשהיו בני 35, שוב שאלה האישה: "מה הכי חסר לך בחיים?" הפעם ענה הבעל: "הזדמנויות קידום זה מה שהכי חסר לי בחיים"

בגיל 45 שאלה האישה את בעלה בדיוק את אותה שאלה.
הפעם הוא ענה: "חסרים לי עובדים טובים".

בגיל 55 הוא ענה: "חסרות לי מניות בבורסה". 

בגיל 65 הוא ענה: "חסרות לי שנתיים לפרישה". 

בגיל 75 האישה כבר לא שאלה אותו.

הבעל כרע ברך לצד מיטת אישתו החולה ונזכר בשאלה שנהגה לשאול אותו. הפעם, היה הוא זה ששאל אותה: "מה הכי חסר לך בחיים?" האישה, בחיוך דק ועיניים רכות הביטה בו ואמרה "בחיים האלה לא היה חסר לי כלום, היה לי אותך" 

על פניו של הבעל החלו לזלוג דמעות. הוא תמיד חשב שהם יוכלו לחיות ביחד לנצח ושיהיה לו את כל הזמן שבעולם. הוא תמיד היה עסוק בעבודה ובזוטות אחרות, עד כדי כך שאף פעם לא עצר לחשוב על אישתו. הוא חיבק אותה בחוזקה ואמר: "יותר מ-50 שנים, והדבר היחיד שחסר לי הוא זמן במחיצתך". 

בחיים המודרניים יש הרבה אנשים שעסוקים בעבודה, החיים שלהם סובבים אך ורק סביב העבודה. האנשים האלה מקריבים את כל זמנם ובריאותם כדי לעמוד בציפיות החברתיות. הם לא מקפידים על בריאות גופם ונפשם. הם מחמיצים את ההזדמנות להיות עם ילדיהם בזמן שהם גדלים, ומזניחים את אהוביהם בדיוק כפי שהם מזניחים את בריאותם. 

אף אחד לא יודע מה יקרה בעוד רגע,שבוע או שנה מעכשיו, החיים אינם קבועים... אז תמיד תחיו אותם הרגע...בהווה! תאהבו, תתחבקו, תגידו,תוקירו תודה, תשמחו ותברכו שיש לכם אחד את השני! התייחסו לכל חודש כאילו הוא הפרק האחרון בספר... בדרך הזו, תשאירו אחריכם רק זכרונות מאושרים לאהוביכם! שיהיה לכולנו חודש טוב ומבורך עם אור בכיס רוגע בנפש ושמחה אמיתית בנשמה.

באנגלית למילה present יש שני משמעות, הראשונה היא הווה (כאן ועכשיו) והשנייה היא מתנה.

אז קיבלתם מתנה, לא תנצלו אותה?

רוצה שיתארך הרגע לעולם

השעה 15:00 אחר הצהרים, הצלצול סוף סוף הגיע, יום מפרך הסתיים בבית ספר תיכון בדרום 

הארץ.

דורית המחנכת שחררה אנחת רווחה לאוויר, החודשים האחרונים בכיתה י"ב 2 היו קשים עבורה.

דורית, אוטוטו 30, מחנכת זו השנה הרביעית את הבוגרים ומכינה אותם לקראת העולם הגדול.
היא זוכרת איך קיבלה אותם קטנים ומפוחדים בכיתה ט' ואיך היום הם מוכנים לכבוש את העולם, דעתנים ועם טונות של אנרגיה.

רוב התלמידים שלה הולכים להשתלב ביחידות המובילות של צה"ל, דור איכותי שינהיג את המדינה יום אחד.

לפני 4 שנים הגיעה לישוב ממרכז הארץ, תמיד מטופחת ומאופרת, אין אצלה בלקסיקון יום שיער גרוע..

החינוך והערכים לבוגרים מהווים את מרכז עבורה ללא פשרות, היא יכולה להיות החברה שלהם בהפסקות ומורה קשוחה בשיעורים ללא פשרות, לא פלא שההורים והתלמידים מתחילים כבר להתגעגע למחנכת דורית.

בלב ליבה דורית יודעת שהיום זה היום, לא נעים לה שוב להבריז מאחיותיה מהפגישות החודשיות במרכז, פורום אחיות הן קוראות לזה.

כל פעם עולה שוב אותו הנושא, "תתגברי כבר", "תתקדמי הלאה", "את לא רוצה משפחה?!", היא תמיד מנסה להתחמק באלגנטיות.
"אולי נעבור לנושא אחר", היא אומרת. "אני מרגישה שאני צריכה לבוא לפה עם עו"ד, אולי די!"

מהר מאוד השיחה עוברת לדיון קולח על חיתולים וחיסונים, 2 אחיותיה הקטנות התחתנו לאחרונה ונהפכו לאימהות צעירות.

דורית מתכווצת בכיסא, מסתכלת על השעון וסופרת את הדקות על שהמלצרית תגיש כבר את המנה העיקרית ולא תתנצל שוב בשם המטבח, הירח והכוכבים.

הערב נגמר, שעת הנסיעה הביתה עוברת עם טונות של מחשבות, דורית מגבירה את המוזיקה, בגלגל"צ שוב טוחנים את אותם השירים.

דורית מוציאה את הנשק לשעת חירום, כמה טוב שיש את מירי מסיקה. מחפשת את שיר מספר 10 ומתחילה לצרוח ביחד עם מירי את השיר "לשם", "אני רוצה געגועים, שלא יניחו להירדם, שלא אוכל להילחם....".

שרה היא המחנכת של י"ב 3, היא ודורית הן חברות קרובות ועוזרות אחת לשנייה בכל הזדמנות.

בחדר המורים הראשונה שמגיעה להפסקה הגדולה מכינה 2 נס קפה, הן יודעות בדיוק את הטעם שהשנייה אוהבת.

"תגידי, ראית את המורה המחליף החדש של ט' 4, רק רציתי להגיד לך שהוא גרוש", השיבה לה דורית "תגידי שרה, ממתי נהפכת להיות שילוב לא מוצלח של הלנה עמרם ו – Jdate".

המשיכה דורית "הוא בכלל לא הטעם שלי, את זוכרת איזה אסון היה בפעם אחרונה שהקשבתי לך".

"בסדר, בסדר" שרה אמרה בעצבנות, "רק רציתי לעזור...", קמה דורית מהכסא ניגשה לשרה ונתנה לה חיבוק גדול ונשיקה "איזה מזל שאת חברה שלי" היא אמרה.

המשיכה שרה "תכווני אותי, מה עושה לך את זה?, או שאולי את מאלה שלא סגורות על עצמן....", צחקקה דורית, "איזה מצחיקולה את, אל תדאגי אני סגורה ב – 99.9%".

אני אוהבת את הגבר שלי גבוה, עיניים ירוקות, שרירי עם מבט של אריה בעיניים, שעוד שנייה הוא הולך לטרוף אותי", הסמיקה דורית, אולי נתנה יותר מידי דרור למחשבותיה.

"המורה, איך נלמד את כל החומר הזה לבגרות, זה המון", "די, די, דורות שלמים למדו את זה ונשארו בחיים לספר את זה לילדים לנכדים" השיבה דורית לחלל הכיתה.

המשיכה לכתוב את החומר למתכונת על הלוח ואז זה הגיע "המורה....וכמה מתו בדרך", כל הכיתה פרצה בצחוק גדול, היה קשה לפספס את קולו של אמיר.

אמיר הצטרף השנה לכיתה, מהר מאוד התחבר לבנים והיה אהוב ליבן של הבנות. אבא שלו איש קבע שעובר בסיס מידי פעם כך שלהגיע לבית ספר חדש זו חוויה שלא זרה לו.

קשה לה עם אמיר, העיניים הירוקות שלו גומרות אותה כל פעם מחדש, בימים שהוא במיונים לסיירת זה יום חג עבורה, הלב שלה לא צריך להתמודד אתו.

נשמה עמוקות, הסתובבה לכיתה ויצאה מזה באלגנטיות "אמיר, יש להם שלט על הראש...אני לא סיימתי בגרות", יש כאלה שיש להם כמה שלטים " "אני מעלים מיסים", "אני לא שוטף ידיים אחרי השירותים" ו - "אני תרמתי במשרד".

חייך אליה אמיר, הלב שלה פעם בחוזקה כל כך שעוד מעט הוא עמד להתפוצץ....היא דמיינה את כותרת העיתון מחר "מורה קיבלה התקף לב מאמירה מצחיקה של תלמיד חתיך".

הגיע הערב, הולכת שוב לאלבומי התמונות. שוב פעם הדמעות האלה, באות בלי הזמנה. "די אני חזקה, היום לא בוכים".

כל מבט, כל חיוך כל תנועה של אמיר מזכיר לדורית את יהונתן.

דורית הסתכלה ליהונתן בעיניים ואמרה "אתה חוזר אליי, שמעת!?! אחרת אני באה על חסן נסראללה בכל הכוח, נראה אותו מתמודד איתי שמלה מול שמלה".

"אל תשכח שיש לנו לסגור רב ואמרת לי שיש תקליטן שאנחנו חייבים לראות, תיזהר ממני אם יקרה לך משהו..."

יהונתן נופף לה לשלום, שלח נשיקה באויר, זו הפעם האחרונה שהיא ראתה אותו.

השנה נגמרה, טקס הסיום היה מרהיב, כמות האהבה שדורית קיבלה הייתה יוצאת מגדר הרגיל.

אפילו אחיותיה של דורית הוזמנו לטקס, לשם שינוי הן נפגשו מבלי לדבר על תולדות הרחם בתרועות חצוצרה.

נכנסה דורית לרכבה, הרגשה טובה אפפה אותה, היא הייתה מרוצה מהעבודה שעשתה בארבע שנים האחרונות.

"שנה הבאה אקבל כיתה חדשה ואתחיל מסע חדש" אמרה לעצמה.

כשנכנסה לדלת ביתה היא הייתה בהתרוממות רוח "היום מותר לי לחגוג, מגיע לי", אמרה לעצמה והושיטה יד לעבר בקבוק היין שלא נפתח לעיתים קרובות.

כמעט חצות, הודעה חדשה התקבלה, התלבטה דורית אם לחכות לבוקר אבל יצר הסקרנות גבר עליה.

"דורית רק רציתי להגיד לך שאת מדהימה, עכשיו מותר לי", דפיקות לב כמו של מקדח התחילו...

כתבה ומחקה, כתבה ומחקה בוואצאפ כמו הסבתות האלה שרשום "מקליד..." שעות מבלי משפט אחד לרפואה.

עד שבסוף מצאה את הנוסח הנכון "תודה רבה אמיר! היה לי לעונג" וקינחה עם סמיילי.

פתאום הטלפון שוב רוטט, הלב רוטט אחריו מסחרר את כל הגוף כמו טרמפולינה.

"דורית, בא לך להיפגש, אני חוגג שבוע הבא 18, זו תהיה המתנה הכי גדולה עבורי".

דורית לא ענתה להודעה, התחבטה כל הלילה איך יוצאים מהפלונטר הזה.

הגיעה הבוקר, דורית הייתה תשושה מלילה מלא במחשבות, הסתכלה במראה וחייכה לעצמה "מותר לי ומגיע לי".

דורית הגיעה לפגישה מטופחת טיפ טופ, נפגשה עם אמיר שהגיע בחולצה מכופתרת ומכנס ג'ינס, "איזה גבר" אמרה דורית לעצמה.

"אני מאוהב בך מהרגע הראשון שראיתי אותך", דורית לא התכוננה למשפט פתיחה כזה.

כל ההגנות נפרצו, סכר הרגשות עלה על גדותיו...יוסטון, יש פה בהחלט בעיה!

"אמיר, חמוד שלי" היא אמרה ולא התכוונה, "אני גדולה ממך".

"אז מה", הוא זרק לחלל האוויר בקול תקיף וסמכותי, "אני יודע מה אני רוצה, השאלה אם את יודעת מה את רוצה?"

"אבל איך יקבלו את זה?" היא השיבה לו, "יקבלו יקבלו לא יקבלו לא יקבלו" ענה לה מיד.

"אני עוד מעט מתגייס לסיירת, אם אני יכול למות בשביל המדינה שלי אז בטוח אני יכול לבחור עם מי אני רוצה להיות", גרס באומץ לעברה אמיר, טיעון כזה מנצח גרם לדורית לאזור אומץ.

"אני יודעת בדיוק מה אני רוצה", התקרבה אליו, נישקה אותו בלחי ולחשה לו באוזן "יום הולדת שמח, חתיך שלי".

הלילה הזה ייכנס לספרי ההיסטוריה, אמיר זרק את השלט "אני בתול" לפח.

הזמן חלף, דורית ואמיר התחתנו מיד אחרי שאמיר סיים בה"ד 1.

שרה בכתה בחופה כמו ילדה קטנה, דורית נופפה לה עם הידיים שתפסיק שהיא מביכה את כולם.

הגינה הייתה ריקה ולא היו סכנות באופק. ילד ירוק עיניים, ירד במורד המגלשה, הישיר מבט וחיוך רחב עלה על שפתיו, "עוד פעם אמא, עוד פעם", אמר לאימו. "בסדר, בסדר מלאך שלי" אמרה דורית.

פתאום כיסו ידיים חסונות את עיניה, היא מכירה את הריח המשכר הזה של אמיר, לא האמינה שהוא יקבל שחרור מהצבא לסופ"ש,

"יהונתן, תראה אבא הגיע".

"רוצה שיתארך הרגע לעולם" זמזמה דורית בהנאה

40 הלקחים שהחיים לימדו אותי

כתבה: רגינה בראט, בת 90, מקליבלנד, אוהיו.

כדי לחגוג את הזדקנותי כתבתי פעם את 40 הלקחים שהחיים לימדו אותי. 
עכשיו, כשמד-המרחק שלי מתגלגל אל מעבר ל-90, הרי לפניכם הטור כולו:

1.. החיים אינם הוגנים, אבל הם בכל זאת די טובים.
2.. כשאתה בספק, פשוט עשה את הצעד הקטן הבא.
3.. החיים קצרים מכדי לבזבז זמן על שנאת חינם.
4.. מקום העבודה שלך לא יטפל בך כשתהיה חולה. ידידיך והוריך כן.
אז שמור על קשר.
5.. שלם את כל חובותיך בזמן.
6.. אתה לא מוכרח לנצח בכל ויכוח. הסכם לא להסכים.
7.. בכה עם מישהו. זה מרפא יותר מבכי ביחידות.
8.. זה בסדר לדבר עם אלוהים. הוא מקשיב לנו.
9.. חסוך לקראת צאתך לגמלאות, מתלוש השכר הראשון שלך.
10. כשמדובר בשוקולד, ההתנגדות חסרת תועלת.
11. השלם עם העבר כדי שלא ידפוק לך את ההווה.
12. זה בסדר להניח לילדיך לראותך בוכה.
13. אל תשווה את חייך לאחרים. אף פעם אי אפשר לדעת.
14. אם מערכת יחסים צריכה להישמר בסוד, אל תהיה חלק ממנה.
15. הכל יכול להשתנות כהרף עין. אם מגיע לך לקבל את זה, אלוהים יתן לך את זה. 
16. קח נשימה עמוקה. זה מרגיע.
17. סלק כל דבר שאין בו תועלת, יופי או שמחה.
18. כל מה שלא הורג אותך, עושה אותך למעשה חזק יותר.
19. כשמדובר בעשיית מה שאתה אוהב בחיים, אל תקבל לעולם "לא" כתשובה.
20. תשתמש בנרות היפים, בסדינים היפים, לבש את הבגדים התחתונים היפים.
אל תשמור על שום דבר להזדמנות מיוחדת. היום הוא יום מיוחד.
21. השכלה שאדם רוכש, אף אחד לא יכול לקחת ממנו.
22. אף אחד לא ממונה על אושרך מלבדך.
23. תהיה מוזר היום. אל תחכה לגיל המבוגר כדי להתחיל ללבוש חליפות סגולות.
24. התייחס אל מה שקרוי "אסון" במלים "האם בעוד חמש שנים זה יהיה חשוב?"
25. סלח לכל אחד, על כל דבר.
26. זה לא עניינך מה האחרים חושבים עליך.
27. הזמן מרפא כל דבר. תן זמן לזמן.
28. עד כמה שמצב טוב או גרוע, הוא ישתנה.
29. אל תיקח את עצמך כל כך ברצינות. גם האחרים לא עושים זאת.
30. האמן בניסים.
31. אלוהים אוהב אותך מפני שהוא כזה, לא מפני שעשית או לא עשית משהו.
32. להזדקן זה הרבה יותר טוב מהאלטרנטיבה – למות צעיר.
33. כל מה שבאמת חשוב בסופו של דבר הוא שאהבת.
34. צא וטייל כל יום. ניסים מתרחשים בכל מקום.
35 קנאה היא בזבוז זמן. כבר יש לך כל מה שנחוץ לך.
36. הטוב ביותר עוד לפנינו.
37. לא חשוב איך אתה מרגיש, קום, התלבש וצא מהבית.
38. החיים לא באים באריזת מתנה, אבל הם בכל זאת מתנה.
39. ידידים הם המשפחה שאנו בוחרים לעצמנו.
40. ההערכה היא ש-93% מאלה שיקבלו את זה לא יעבירו הלאה. אם אתה אחד מ-7 האחוזים שיעבירו סמן בלייק ותהנה מהשיתוף 😊

החיים נותנים לי מתנות, צריכה לדעת לקבל אותן באהבה!!!

פתאום התגלה לי אוצר שלא ידעתי בכלל עליו

משורר יצא לטיול רגלי בעיירה בה הוא גר. במהלך טיולו פנה אליו חברו החוואי בבקשה לעזרה.

אמר החוואי: "החלטתי למכור את החווה שלי. אחרי שנים של טיפול ועבודה נמאס לי להחזיק את שטח האדמה שאתה בוודאי מכיר היטב."
"אכן זכורה לי החווה, אך במה אוכל לעזור?" שאל המשורר.

ענה לו החוואי "כישורי הכתיבה שלי אינם גבוהים במיוחד, תוכל לכתוב לי מודעה על מכירת החווה בכדי שאפרסם אותה בעיתון?"
חשב המשורר כמה רגעים, וברצון הסכים לעזור לחברו.

לאחר כמה ימים שלח המשורר את דבר כתבו לחוואי וזה פרסם בעיתון את המודעה הבאה -
"למכירה: שטח אדמה פורייה ומלאת עצים בו ציפורים מצייצות שחר, החצוי בזרימת מימיו התכולים של נחל מבעבע. בית המשפחה שבשטח הנרחב שטוף אור לכל אורך היום, אך מציע צל של רוגע ושלווה בערבים."

לאחר זמן מה מפרסום המודעה, התהלך כהרגלו המשורר בעיירה ונתקל בחוואי פעם נוספת. לאחר שיחת חולין קצרה, שאל המשורר האם הצליח למכור את השטח מיום הפצת העיתון.

"האמת היא," ענה לו החוואי "ששיניתי את דעתי והחלטתי לשמור את החווה לעצמי"

התפלא המשורר לאור תשובתו, ושאל בדאגה "וכי מדוע? האם המודעה שכתבתי עבורך לא הביאה קונים פוטנציאלים כלל?"

החוואי החל להסמיק ואמר למשורר, "לאחר שפרסמתי את המודעה, פנו אליי אנשים רבים. אך כל קונה שפנה אליי בהתלהבות  גרם לי לחזור ולקרוא שוב את המודעה, ולאחר שקראתי אותה מספר פעמים הבנתי שהחווה שלי היא אוצר ושאיני יכול לוותר עליה."

לפעמים איננו מבינים כמה טוב לנו בחלקנו ואנו רודפים אחר אשליות של אוצרות כוזבים. אנו מוותרים על דברים בעלי משמעות, ועל אנשים שאנו אוהבים, שומטים את מה שאינו עולה לנו כסף מתוך המחשבה שאינו יקר כלל.

הדרך בה עלינו להתמודד עם חולשות וכישלונות אינה הבדלה ובידוד עצמי, עלינו להשקיע בבניית חברויות אמת כמו יבול שגדל לאורך השנים - מתוך אהבה וניסיון להתפתחות בחיים.

הגרלת הבגרויות - 1995

ראשית ברצוני לאחל בהצלחה לכל התלמידים שנבחנים בבגרות במתמטיקה היום.

ברשותכם אני רוצה ללכת קצת אחורה, השנה היא 1995, שר החינוך הוא פרופסור אמנון רובינשטיין, הייתי תלמיד כיתה י"ב וזו הייתה השנה הראשונה שבה נערכה הגרלה בנושא הבגרויות בשם לח"ב (ללא חובת בחינה).

במילים אחרות יהיו מקצועות שלא תהיה עליהם חובת בגרות והציון המופיע בתעודת הבגרות הוא ציון המגן הבית ספרי, התלמידים ילמדו וישקדו כל השנה בכל המקצועות מבלי לדעת איזו בחינה תיפול בפור של ההגרלה.

קצת לפני ההגרלה נכנסו למרתון של לימודים ברמה מאוד מואצת, היה מירוץ מתיש עם לחץ זמן מטורף ובאותה שנה זינק שיעור הזכאות ביותר מ-10% לממוצע ארצי של 62%.

היה שידור חי בטלוויזיה נפלו בגורל המקצועות הבאים (תופים בבקשה!!!) :
מתמטיקה
אזרחות
ספרות
צעקת "יש" גדולה נשמעה בכל רחבי הארץ כאילו ישראל כבשה גול במונדיאל, עשרות אלפי התלמידים שכל כך חששו בעיקר מהבחינה במתמטיקה קיבלו את ה – "דוז פואה" הדובדבן שבקצפת – אין בגרות במתמטיקה!!!!

אומרים שמי שלא ראה את השמחה של אלו שלא נבחנים במתמטיקה לא ראה שמחה מימיו.

בראייה לאחור בהסתכלות מפוכחת ובוגרת אני כן רואה יתרונות בשיטה כגון:
1. הקלה בעומס של בחינות הבגרות
2. לימוד במוד של אוניברסיטה (לימוד פרונטלי + למידה עצמית)
3. מתן כוח וסמכות למוסד החינוכי כנותן ציוד המגן
4. כורח המציאות לשים מורים מהשורה הראשונה במקצועות הליבה
5 .למידה אמיתית ולא בחינה בשינון החומר

נקודה למחשבה. לידיעת שר החינוך...

הגשמה עצמית

הגשמה עצמית

הגיע הזמן להגשים את  עצמי, זו החלטה הרת גורל שאנו מתמודדים אתה במשברים ובצמתים של קבלת החלטות. ראשית נתחיל בהגדרת המושג "הגשמה עצמית"

הגשמה עצמית (ויקיפדיה)?

מימוש עצמי או הגשמה עצמית היא מונח המשמש במספר תאוריות פסיכולוגיות, אך ללא אחידות מלאה במשמעותו. זוהי הנטייה המולדת של האדם לפתח את כל יכולותיו, כישוריו והפוטנציאל הטמון בו במטרה להיות העצמי הטוב ביותר שטבעו המולד מאפשר לו. המימוש העצמי מתבטא בשמירה על הקיום הפיזי שלנו וגם בצמיחתנו האישית; בעוד שקיום פיזי משותף לכלל בני האדם, הצמיחה האישית ייחודית לכל פרט בהתאם לשאיפות הדינמיות האישיות.

הראשון לטבוע את המונח היה האורגניציסט קורט גולדשטיין, שהגדירו כמניע למימוש מלוא הפוטנציאל האישי. ביטוי של היצירתיות האישית, חיפוש אחר הארה רוחנית, שאיפה לידע ורצון לתרום לחברה הנן דוגמאות להגשמה עצמית. לדעתו של גולדשטיין, זהו מניע העל של הפרט, המניע האמיתי היחיד: "הנטייה להגשים את עצמו באופן מלא ככל האפשר הוא הדחף הבסיסי ... הדחף של הגשמה עצמית"

שני תיאורטיקנים מרכזיים אשר הדגישו בדרכים שונות את תפקידה של הגשמה עצמית בחיים האנושיים היו קרל רוג'רס ואברהם מאסלו.

קרל רוג'רס- הגשמה עצמית לכל:

רוג'רס ראה הגשמה עצמית ככוח ביולוגי מולד אשר מהווה את המניע המרכזי בהתנהגות האנושית. לטענתו, כל תינוק מגיע לעולם עם דחף חזק למימוש הפוטנציאל האישי, ודחף זה הוא שעומד בבסיס דחפים ומניעים פיסיולוגיים ופסיכולוגיים נוספים. באופן טבעי אנו יודעים לזהות אילו חוויות יקדמו אותנו לעבר הגשמה עצמית ואילו חוויות ירחיקו אותנו ממנה, ובריאות נפשית תתבטא ביכולת לערוך בחירות בהתאם לתחושה פנימית זו.

בהתאם לתפיסה זו היתה הנחת הבסיס של רוג'רס כי כל אדם שהתפתחותו הטבעית אינה מופרעת על ידי הסביבה יוכל לממש את עצמו. כדי שהתפתחות טבעית זו תוכל להתממש, על האדם לזכות ל'אהבה ללא תנאי בילדותו'- חוויה בה הילד זוכה לקבלה ואהבה בלי קשר למעשיו, גם כאשר מוצבים לו גבולות על התנהגות לא הולמת (למשל- הורה שמעביר מסר כי הוא מגנה את שבירת הצעצוע, אבל לא רואה את הילד כ'ילד רע'). כאשר הילד אינו נאהב ללא תנאי, מומרת הנטייה הטבעית להגשמה עצמית בנטייה לחיפוש אחר הערכה ואישור מהסביבה. בבגרות, תביא נטייה זו לקושי בזיהוי ובחירת חוויות המקדמות הגשמה עצמית והמרתן בבחירות המוכתבות על ידי נורמות ולחצים סביבתיים (למשל, סטודנט הבוחר בלימודי עריכת דין למרות אהבתו וכישוריו בתחום הספרות). מטרת הטיפול הפסיכולוגי, לפי רוג'רס, היא לספק למטופל חוויה מתקנת של קבלה ללא תנאי אשר תאפשר לו לממש את נטייתו המולדת לעבר הגשמה עצמית.

 סולם הצרכים של מאסלו:

תאוריית הצרכים מניחה כי קיימים צרכים אוניברסליים המשותפים לכל בני האדם

חמשת השלבים בתאוריה נובעים משני סוגי מניעים בסיסיים: מניעי החסך ומניעי הגדילה.

מניעי החסך:  פועלים כדי למלא חסך מסוים בדברים שהם חיוניים לקיומו הפיסי והפסיכולוגי של האדם, כגון מזון, ביטחון ואהבה. מניעים אלה פועלים להפחתת מתח בלתי נעים הקיים באדם בעקבות צורכי החסך, ופועלים להחזרתו למצב של רגיעה.

מניעי הגדילה: אינם חיוניים לעצם קיומו של האדם, אבל מספקים לו את התוכן שבשבילו כדאי לחיות. דוגמאות לכך הן הצורך באומנות, ביופי, יצירתיות, והענקת אהבה. מניעים אלו אינם פועלים להפיג מתח, אלא יוצרים מצב של מתח נעים.

הרעיון הבסיסי של התאוריה, כפי שניסח אותה מאסלו, קובע כי לא ניתן לעבור לרמה עליונה יותר של צורך, בלי סיפוק צרכים ברמה תחתונה יותר.

אדם רעב לא יוכל להתרכז בעבודה, גם אם היא נחוצה לו לקיומו, וכן לא יטרח בחיפוש בת-זוג לסיפוק צרכיו המיניים והרגשיים.

אדם שאין לו ביטחון בקיומו היום יומי, לא יחשוב על הקמת מפעלים לעזרה לזולת.

אדם שלא מסופק מינית לא יחשוב על הקמת "תנועת מחאה עממית" ובוודאי לא על "מהפכה צבאית".

כך, נוצרת פירמידת הצרכים (מדרג) - סידור צרכים החל מהבסיס הרחב, עד לצרכים העליונים בפיסגת צורת הקיום האנושי. כאשר בתחתית הפרמידה קיימים צורכי החסך, ובראשה צורכי הגדילה.

רמה ראשונה - צרכים פיזיולוגיים

הצרכים הביולוגיים של האורגניזם, המאפשרים את קיומו (הומאוסטזה), תופסים את החשיבות העליונה. אלה מורכבים בעיקר מ: הצורך לנשום, הצורך לשתות ולאכול, הצורך לסלק פסולת והפרשות, הצורך לישון, הצורך לוויסות טמפרטורת הגוף  הצורך להגנה מפני התקפות מיקרוביות (היגיינה). 
רק לאחר מילוי הצרכים הביולוגיים מסוגל האדם למלא את הצרכים הנוספים.

רמה שנייה - צורך בביטחון

ברמה הזאת, האדם שואף להבין את העולם ולהפוך אותו למובן וצפוי. האדם מנסה עוד מינקותו למצוא סדר בעולם, ועם התבגרותו הוא מאמץ לעצמו תפיסות עולם ופילוסופיות חיים, שנועדו ליצור סדר בעולם. העדר סיפוק של צורך זה, יוצר חרדתיות, ואף דיכאון.

השגת צורכי הביטחון עשויה להתבטא ביומיום למשל בהשגת יציבות תעסוקתית, ביתית, משפחתית ועוד. היציבות בתחומי חיים שונים מאפשרת יכולת צפייה וניבוי מסוים של העתיד להתרחש, ויצירת תחושת ביטחון

רמה שלישית - צורך השתייכות

צרכים חברתיים. צורך להיות מקובל, להיות חלק מקבוצה, לאהוב ולהיות נאהב. בשלב הזה האדם לומד להכיר את עצמו ולגבש זהות עצמית. צורך זה בא לידי ביטוי רק כאשר הצרכים הנמוכים יותר באים לידי ביטוי. חסכים בשלב זה יכולים להביא לבדידות, חרדה חברתית ודיכאון. הצורך להשתייך לקבוצה אנושית, להיות מקובל, לאהוב ולהיות נאהב.

רמה רביעית - צורך בהערכה חברתית

צורך להרגיש מכובד על ידי אחרים, צורך לכבוד עצמי ולכבד אחרים. אלה יכולים למצוא ביטוי דרך מעמד, הכרה חברתית, הערכה מצד הסביבה והכרה בעבודה. חסכים בשלב זה יכולים להוביל לערך עצמי ירוד ותסביכי נחיתות.

רמה חמישית - צורך במימוש עצמי

הצורך של האדם להשתמש בכישורים הייחודיים לו כדי להגיע למימוש היכולת האישית הטמונה בו. זוהי הרמה הגבוהה ביותר ועל פי מאסלו רבים אינם זוכים להגיע אליה.

אחד האויבים האיומים והאכזריים ביותר של ההגשמה העצמית היא המשפט "אני לא יכול".
להלן סיפור יפה שנתאר את הלוויה של "אני לא יכול".

הלווייתו של "אני לא יכול" ( (מקור לא ידוע

"כיתתה של דונה נראתה כמו כיתות אחרות. התלמידים ישבו בחמישה טורים שבכל אחד מהם שישה שולחנות. שולחנה של המורה עמד בחזית. על לוח המודעות תלו עבודות של תלמידים. זו נראתה כיתה רגילה בתכלית אבל משהו שונה לחלוטין היה באותו יום בו נכנסתי אליה בראשונה. תחושה של התרגשות.

דונה הייתה מורה בעיר קטנה במישיגן, שעמדה שנתיים לפני פרישתה. נוסף להיותה מורה היא התנדבה להשתתף בפרויקט ארצי שארגנתי. הלימודים התמקדו בנושאים באמנות שיגרמו לתלמידים להרגיש טוב יותר לגבי עצמם ולקחת אחריות בחייהם. דונה היתה צריכה להשתתף בשיעורים ולהעביר בכתתה את הנלמד בפרויקט. תפקידי היה לבקר בכיתתה ולעודד את העברת החומר.

התיישבתי בכסא ריק בסוף החדר והבטתי בנעשה. כל התלמידים קיבלו משימה: לכתוב על נייר את המחשבות והרעיונות שלהם.

תלמידה בת עשר שישבה בסמוך אלי מילאה את הדף שלה במשפטי "אני לא יכולה": "אני לא יכולה לשחק כדורגל", "אני לא יודעת לחלק מספרים ארוכים", "אני לא יכולה לגרום לדבי לחבב אותי". הדף שלה היה כבר מלא למחצה והיא לא הראתה סימני ויתור. היא המשיכה לעבוד בנחישות.

הסתובבתי בכתה והבטתי בדפים של התלמידים האחרים. כולם תיארו כל מיני דברים שהם אינם מסוגלים לעשות: "אני לא יכול לעשות עשר שכיבות שמיכה", "אני לא מגיע מעבר לגדר השמאלית במגרש", "אני לא יכול לאכול רק עוגייה אחת".

הפעילות סקרנה אותי ולכן החלטתי לבדוק עם המורה מה קורה. כאשר הגעתי אליה, הבחנתי שגם שהיא הייתה עסוקה בכתיבה. חשתי שמוטב לא להפריע. "אני לא מצליחה להביא את אמו של ג'והן לאסיפת ההורים", "אני לא מצליחה לשכנע את בתי למלא דלק במכונית", "אני לא מצליחה ללמד את אלן להשתמש במילים במקום באגרופים"…

בעודי מנסה להבין מדוע המורה והתלמידים עוסקים בכתיבת מחשבות שליליות, חזרתי לכסאי והמשכתי להתבונן. במשך עשר דקות נוספות המשיכו כולם לעבוד. רובם מילאו את הדפים שלהם, אחרים לקחו דף נוסף.

"סיימו את הדבר שאתם כותבים כרגע ואל תתחילו חדש" – אותתה המורה על סיום הפעילות.

התלמידים התבקשו לקפל את הדפים ולהביא אותם אל שולחן המורה. הם הניחו את הדפים בתוך קופסת נעליים ריקה. כאשר כל הדפים הונחו בקופסה, הניחה המורה את המכסה במקומו, לקחה את הקופסה ויצאה אל המסדרון. התלמידים הלכו בעקבותיה ואני הלכתי עימם.

במסדרון נעצרו כולם. דונה נכנסה לחדרו של שרת – ביה"ס ויצאה משם עם מעדר. עם המעדר ביד אחת, הקופסה בידה השנייה, צעדו דונה ושיירת התלמידים בעקבותיה אל הפינה המרוחקת ביותר בחצר המשחקים של בית הספר. היא החלה לחפור.

הם עמדו לקבור את ה – "אני לא יכול" שלהם! החפירה ארכה כעשר דקות, משום שכל התלמידים רצו להשתתף בה. כאשר הבור היה עמוק למדי הקופסה הונחה בתחתית הבור וכוסתה חזרה באדמה. שלושים בני עשר עמדו מסביב ל"קבר" הטרי. לכל אחד מהם היה לפחות דף אחד של "אני לא יכול" באותה קופסה וכך גם למורה.

בשלב זה הודיעה דונה: "ילדים וילדות, אנא החזיקו ידיים והרכינו ראש". הם יצרו מעגל מסביב לבור והחזיקו ידיים. דונה נשאה נאום: "חברים! נאספנו כאן היום לזכרו של "אני לא יכול". בעודו עימנו על פני האדמה, הוא נגע לחיי כולנו, למי יותר ולמי פחות. שמו הוזכר בכל בניין ציבורי, בבתי ספר, בעיריות, וכן, אפילו בבית הלבן. הועדנו ל"אני לא יכול" מצבה שעליה חרוט שמו. אחיו ואחיותיו ישרדו עימנו. "אני יכול", "אני אעשה", ו"אני מסוגל לכך". הם ידועים פחות מקרובם המפורסם ובהחלט לא חזקים כמוהו. אולי יום אחד, בעזרתכם, הם יהפכו חזקים יותר בעולמנו. נוח בשלום על משכבך 'אני לא יכול" וכולנו נמשיך לחיות את חיינו מנקודה זו גם בהעדרו. אמן".

כאשר האזנתי להספד הבנתי שתלמידים אלה לא ישכחו לעולם את היום הזה. הפעילות הזו הייתה סמלית, מטאפורה לחיים. זו הייתה חוויה שתדבק בהכרתם ובתת – הכרתם לעולם. כתיבת "אני לא יכול", קבורת הדפים ושמיעת ההספד היו מאמץ כביר מצידה של המורה.

 הטקס עדיין לא הסתיים. בסופו של ההספד הם נכנסו חזרה לכיתה, וערכו חגיגה עם כיבוד. כחלק מן החגיגה הכינה דונה מצבה גדולה מקרטון. היא כתבה עליה: "נוח בשלום על משכבך – 'אני לא יכול"  והוסיפה את התאריך בתחתית.

המצבה נתלתה בכיתתה של דונה עד לסופה של אותה שנה. בהזדמנויות הבודדות שאחד התלמידים שכח ואמר "אני לא יכול" דונה הצביעה על המצבה מנייר והזכירה לו ש"אני לא יכול" כבר מת.

לא הייתי אחד מתלמידיה של דונה. היא הייתה תלמידתי. ובכל זאת, באותו יום למדתי שיעור מאלף מפיה.

עתה, שנים לאחר מכן, בכל פעם שאני שומע את המשפט "אני לא יכול" אני רואה בעיני רוחי את אותה לוויה בלתי נשכחת בכיתה. כמו אותם תלמידים אני זוכר ש"אני לא יכול" כבר מת"

רגעים בזמן / חורחה לאיס בורחס 1984

אילו יכולתי לחיות מחדש את חיי, בפעם הבאה הייתי מנסה לטעות יותר.

לא הייתי מנסה להיות כל כך מושלם, הייתי נרגע יותר.

הייתי טיפש יותר ולמעשה – הייתי לוקח יותר סיכונים,

יוצא ליותר מסעות, מתבונן ביותר שקיעות,

מטפס על יותר הרים, שוחה ביותר נהרות.

הייתי הולך ליותר מקומות שלא הייתי בהם מעולם.

הייתי אוכל יותר גלידה ופחות שעועית.

היו לי יותר בעיות אמיתיות, ופחות מדומות.

אני הייתי אחד מאותם אנשים שחי הגיוני ושקול.

ברור שחוויתי רגעים של שמחה

אך אילו הייתי יכול לחזור אחורה הייתי מנסה לחוות רק רגעים טובים.

כי אם אתם לא יודעים, החיים עשויים רק מרגעים.

אל תאבדו את העכשיו.

אני הייתי אחד שמעולם לא זז בלי מד חום, שקית מים חמים, מטרייה ומצנח.

אילו יכולתי שוב לחיות הייתי מטייל עם פחות משקל.

אילו יכולתי שוב לחיות הייתי מתחיל ללכת יחף בתחילת האביב וממשיך עד סוף הסתיו.

הייתי רוכב יותר סיבובים על הקרוסלה, מתבונן ביותר זריחות ומשחק עם יותר ילדים.

אם היו לי שוב חיים שלמים לפני….

אבל אתם רואים… אני בן שמונים וחמש ואני יודע שאני הולך למות

במטה של קסם או בלחיצת כפתור הגשמה עצמית לא תתרחש, מדובר בתהליך רגשי עמוק של היכרות עם עצמי, הרצונות שלי, השאיפות שלי ושרטוט קווי דמיון לאן אני רוצה להגיע ומתי אני רוצה להתחיל את המסע.

כדי להמחיש זאת אני רוצה שתדמיינו מכונית ספורט חדישה ומאובזרת כל טוב. הנהג נכנס למכונית ומנסה להתניע את הרכב ללא הצלחה, מד הדלק מראה שמיכל הדלק ריק.

כך הדבר בהגשמה עצמית, זהו הדלק שמניע אותנו לקראת המטרות שלנו ללא הרצון בהגשמה עצמית לא נוכל להגיע למחוז חפצינו. אני זקוקים לקיומם של תנאים כדי להגיע למטרה.

כי הגיע הזמן להפסיק לעבוד על עצמינו כי הגיע הזמן להתחיל לעבוד על עצמינו!

טוב, אז אחרי שהחלטנו שאנחנו מפסיקים לעבוד על עצמינו ומתחילים לעבוד על עצמינו אנו מתחלים מספר שלבים:

שלב 1: מה אני רוצה בכלל?

האם אני יכול להשיג את המטרות שלי?

האם אני יכול להשיג את השאיפות שלי?

האם אני יכול להגשים את עצמי?

הדגש פה הוא על אני, כלומר אני מגשים את המטרות שלי ולא של מישהו אחר. אחרת כולם היו רופאים. 

שלב 2: מה הגשמתי עד עתה?

תתפסו את עצמכם בידיים, תסתכלו על המראה ותשאלו את עצמכם האם ההצלחות שלכם בעבודה, במשפחה, בזוגיות הגיעו משום מקום או בזכותכם? אלו מטרות נוספות אתם מציבים לעצמכם? איך תרגישו כשתגיעו למטרות הללו?

הגשמה עצמית מאפשרת לכם לשחות במסגרת של האפשר, כלומר מה אני יכול לעשות ולא מה אני לא יכול לעשות. אין גיל להחליט שהגיע הזמן להגשים את עצמי, בד"כ הדיון הפנימי הזה מתרחש לקראת שינויים עשור בחיינו שם אנו תוהים על משמעות החיים ומתרחש משבר פנימי לגבי תכנון מול ביצוע של משימות החיים.

שלב 3: איך אני יכול לדעת מה אני יכול?

התבוננות פנימה יכולה להוציא את התודעה האם אני מסוגל להתמודד ויכול להתמודד עם כל משימה נתונה. עלינו להיות מציאותיים ולהתמודד עם המשימות שהן ברות השגה ולהגדיר מטרות חדשות וחוזר חלילה.
הגיע הזמן לקבל החלטות, מה אני רוצה להגשים ולבצע בדיקת שפיות על ההחלטה (sanity Check).
למידע נוסף לגבי תהליך קבלת החלטות.

שלב 4: סביבה תומכת

הסתכלו ימינה ושמאלה, האם אתם מוקפים באנשים מפרגנים ותומכים? במידה והתשובה הנה חיובית זכיתם בסביבה תומכת שתעזור לכם להגשים את עצמכם ולמנף את השאיפות שלכם.
במידה והתשובה היא שלילית צריך לדעת לחלק סיכונים. כלומר אם הסביבה הכי קרובה אליי ביקורתית נשאלת השאלה מהי הסיבה. אני חושב על שתי סיבות מרכזית:
1. על הקשר שבין אנוכיות להגשמה עצמית
2. פרגון היא מילה גסה

שלב 5: ביצוע

באנגלית יש פתגם שאומר: Big Wow is a collection of small one”" , כלומר כדי להשיג את הוואו הגדול צריכים להשיג וואו קטנים. אתם מוזמנים להתקדם צעד אחר צעד, הגשמה עצמית יכולה להתבטא בדברים הקטנים ולא צריך לטוס לירח ובחזרה, אחרת מה תהיה המטרה הבאה שלכם.

אז תגשימו את עצמכם בוואו אחרי וואו ואל תשכחו להוקיר את עצמכם......מגיע לכם!

על הקשר שבין אנוכיות להגשמה עצמית

במאמר הבא אנסה לאמוד על הקשר שבין אנוכיות לבין הגשמה עצמית.
אתחיל בציטוט של נלסון מנדלה שהתייחס לפחד העמוק ביותר שלנו:

"הפחד העמוק ביותר שלנו אינו מפני חוסר היכולת.
הפחד העמוק ביותר שלנו הוא הידיעה שעוצמתנו אינה ניתנת למדידה.
האור, ולא הצד האפל שבנו – הוא שמעורר בנו חרדות.

כל אחד שואל את עצמו:
מי אני שאוכל להרשות לעצמי להיות כל כך מבריק, מקסים, מוכשר ומאושר.
למעשה, מי אתה שתרשה לעצמך לא להיות כזה?
אנחנו ילדים של אלוהים!

כשאנחנו בוחרים לשחק את המשחק בקטן, אנחנו לא משרתים את העולם.
אין שום דבר נאור או מואר בצמצום האישיות שלנו רק כדי שאחרים ירגישו נוח בחברתנו.
נולדנו כדי לממש את הקסם האלוהי הגלום בנו,

הוא לא גלום רק בחלק מאתנו כל אחד נושא את הקסם הזה בתוכו.
כאשר אנו מרשים לאור הפנימי שלנו לזרוח
באופן בלתי מודע אנחנו מאפשרים לאחרים לעשות את אותו הדבר.
כאשר אנחנו משתחררים מהפחדים שלנו הנוכחות שלנו משחררת אחרים"



אתחיל עם מספר ביאורים למושגים הבאים:
אנוכיות (ויקיפדיה):

אנוכיות (או אגואיזם) זהו מצב בו האדם שם אך ורק את עצמו, צרכיו ומחשבותיו בראש מעייניו, והוא הראשון לסדר העדיפויות שלו, באופן קבוע. אדם אנוכי עשוי להתעלם מתחושותיהם, צורכיהם ונקודות המבט של האחרים. אנוכיות קיצונית שמהווה הפרעת אישיות קבועה יחסית וכוללת עיסוק מוגזם של האדם בעצמו וביכולותיו, מכונה הפרעת אישיות נרקיסיסטית ("נרקיסיזם").

הגשמה עצמית (ויקיפדיה):

מימוש עצמי או הגשמה עצמית היא מונח המשמש במספר תאוריות פסיכולוגיות, אך ללא אחידות מלאה במשמעותו. זוהי הנטייה המולדת של האדם לפתח את כל יכולותיו, כישוריו והפוטנציאל הטמון בו במטרה להיות העצמי הטוב ביותר שטבעו המולד מאפשר לו. המימוש העצמי מתבטא בשמירה על הקיום הפיזי שלנו וגם בצמיחתנו האישית; בעוד שקיום פיזי משותף לכלל בני האדם, הצמיחה האישית ייחודית לכל פרט בהתאם לשאיפות הדינמיות האישיות.

לפי דעת מבקריו הרבים, המושג הגשמה עצמית מבטא אנוכיות וערכי מוסר ניטרליים ולכן אין בכוחו להבחין בין הגשמה עצמית של פושע לבין הגשמה עצמית של אדם ישר.לאחר שהבנו את משמעותם של שני המושגים נשאלת השאלה האם יש התנגשות ביניהם?

האם כדי להגשים את עצמי אני חייב להיות אנוכי?
משל דג הזהב:

על פי סיפורו המפורסם של אלכסנדר פושקין של "הדייג ודג הזהב":

"מה קשים הם חיי הדייג; יום ולילה רק ידאג. מי ייתן ויזרח לי יום חג ואצליח לדוג סוף סוף דג.
והנה, יום אחד נתמלאה תפילתו של הדייג. כאשר העלה הדייג את הרשת והציץ אל תוכה, ראה דג זהב! ביקש הדייג לקחת את דג הזהב לביתו, אך פתאום פתח הדג את פיו ואמר:
אנא, דייג טוב עיניים,
החזר נא אותי אל המים.
אם זאת תעשה וחסדך תגלה –
כל אשר תבקש – אמלא!"

אתם בטח שואלים את עצמכם מה הקשר בין המשל לבין על הקשר שבין אנוכיות להגשמה עצמית?!
הסיפור מתחיל בתיאורם של דייג זקן ואשתו הממורמרת שחיים בעוני מרוד במשך שנים רבות בבקתה קטנה. הזקן מפרנס את אשתו ואת עצמו בדיג שבו הוא עוסק מדי יום. יום אחד הוא מצליח לדוג דג מסתורי וזהוב. הדג מתחנן על חייו ומבטיח למלא את כל משאלותיו בתמורה לחירותו. הדייג לא ביקש דבר מהדג ושחרר אותו ללא תמורה. כשאשתו שומעת על זה היא כועסת על בעלה ודורשת ממנו לחזור לאגם ולדרוש מדג הזהב שוקת חדשה כי השוקת שלהם נשברה. הדייג נעתר לבקשתה וחוזר לבקש את השוקת. הדג ממלא את בקשתו בשמחה.

יום לאחר מכן אשתו מבקשת בית חדש והדג ממלא גם את הבקשה הזאת. לאחר מכן דרישותיה של אשתו עולות על בסיס יום-יומי. היא דורשת בית גדול יותר ואחר כך ארמון; היא דורשת לשלוט על האזור בו הם גרים ואחר כך להפוך לצארינה. בסופו של דבר היא דורשת להפוך לשליטת הים על מנת לשעבד את הדג לחלוטין. הדייג ממלא אחר ההוראות של אשתו והולך לדג לבקש למלא את דרישותיה של אשתו. הים הופך לסוער יותר ויותר עם כל בקשה חדשה של האישה התובענית. בבקשה האחרונה הדייג בקושי מצליח לשמוע את עצמו. כשהדג שומע את בקשתה האחרונה, הוא מחליט לרפא את חמדנותה ולוקח בחזרה את כל מה שהוא נתן לה ומחזיר אותה בחזרה לבקתה הקטנה ולשוקת השבורה.

דג הזהב נותן לנו חיים קלים כל עוד זה במסגרת הסביר עד שרמת החמדנות מרקיעה שחקים.

דג הזהב מגשים את החלומות בהינף סנפיר ללא השקעה אמיתית מצידנו.
זה יפה באגדות אך בחיים אין "ארוחות חינם", צריך לעבוד קשה ואפילו קשה מאוד כדי להשיג את המטרות שלנו. המטרות יכולות להיות חומריות כמו: בית, מכונית, טיסה לחו"ל או שיכולות להיות רגשיות כמו: אושר, שמחה, גאווה, הרגשה טובה ועוד.

הסיפור של דג הזהב לא הסתיים ב - Happy End, בסופו של דבר הדייג העני ואשתו חזרו לנקודת ההתחלה.

באנגלית המילה לאנוכיות היא Selfish, אז אני מציע לכולנו למכור את הדג (Sell Fish) ברמה המטפורית כמובן.


מותר לנו לשים את עצמנו במרכז!
העולם שמסביבנו מלא באתגרים ודאגות, אנחנו חוששים על הילדים, על ההורים, על הבני זוג, על המדינה ולפעמים גם קצת על עצמנו...הגיע הזמן לשים את עצמינו במרכז, הגיע הזמן לבחור בעצמינו!

זה לא אומר שאנחנו זונחים את הילדים,
זה לא אומר שאנחנו זונחים את בן \ בת הזוג,
זה לא אומר שאנחנו זונחים את המשפחה,
זה לא אומר שאנחנו זונחים את החברים,
זה לא אומר שאנחנו זונחים את העבודה.
זה כן אומר שאני בנקודת זמן הנוכחית החלטתי לשים את עצמי במרכז ולהגשים חלום קטן או גדול.
אל תתפתו לרגשות האשם שיציפו אתכם, זה לא הוגן כלפיכם וזה לא הוגן מהסביבה.

הדבר האחרון שתרצו הוא להתעורר יום אחד עם תחושה מרירה של החמצה, השנים עוברות ועוברות ולא ניתן להחזיר את הזמן לאחור. תפרגנו לעצמכם כי מגיע לכם!

פרגון עצמי:

שנייה לפני שאנחנו שמים את כל כובד המשקל של העולם על הכתפיים שלנו בואו נעצור לרגע...ונשאל את שאלת המפתח: האם אני מפרגן לעצמי?

בהרבה מקרים אנו מוצאים את עצמינו מתמודדים עם "המובן מאליו" ומקבלים אותו בלי לשאול שאלות. אז רגע....תנשמו עמוק ותשאלו מה עושה לי טוב? מהו זמן האיכות הטוב ביותר שלי ומתי לקחתי אותו לאחרונה. האם הגשמתי את עצמי וגרמתי לי נחת?

פרגון בין בני זוג:
פרגון אמיתי בין בני זוג הוא מתכון מנצח לזוגיות בריאה וארוכת שנים. אחד המכשולים העיקריים של תקשורת לקויה בין בני זוג משויך לחוסר פרגון. תשאלו את עצמכם "מה עשיתי היום בשביל הזוגיות?" אפשר להפתיע את הבן / בת זוג עם פתק על המקרר או יותר טוב להגיד את מה שכתוב בפתק (מרוב התרגשות שלא תשכחו כלום) פנים אל מול פנים.

דוגמה לפתק לבת הזוג:
"אשתי היקרה, אני לא מרבה לומר לך אבל מפרגן לך מכל הלב על מי שאת, על המסירות שלך ובעיקר על הסובלנות שלך, אני יודע שלעיתים אני לא קל, חוזר עצבני מהעבודה, שוכח את הכלים בכיור, מפספס באסלה אבל הסובלנות שלך והיכולת להכיל אותי יקרה מפז, אוהבבב אותך היום יותר מאתמול ומחר יותר מהיום".

דוגמה לפתק לבן הזוג:
"בעלי היקר, אני מודה לך על החיים המשותפים איתך, על כך שאתה מקשיב לי ונותן לי משענת וכתף שאני צריכה פעם אחרי פעם. זה לא מובן מאליו ואני מפרגנת לך מכל הלב על מי ומה שאתה בשבילי ובשביל הילדים! אוהבתתתתת""

ללא פרגון אמיתי וכנה מבן / בת הזוג יהיה לנו קשה מאוד לשים את עתמינו במרכז ולהתחיל להגשים את חלומותינו. העובדה שהפרטנר שלנו לא נותן תמיכה תהיה לרועץ ותוריד את הרוח מהמפרשים.

אחרי הכל החיים מבוססים על איזונים, פעם אני נותן יותר ופעם אני נותו פחות כי את חוק הכלים השלובים אי אפשר לנצח.


היום החלטתי כי הפעם זה תורי!
אחרי שמכרנו את הדג והבנו שאנחנו צריכים לשים את עצמינו במרכז בזמן הנכון נשאלת השאלה מה אני רוצה להשיג קודם?

הגשמה עצמית שמחה ופורייה.