הגשמה עצמית
הגיע
הזמן להגשים את עצמי, זו החלטה הרת גורל
שאנו מתמודדים אתה במשברים ובצמתים של קבלת החלטות. ראשית נתחיל בהגדרת המושג "הגשמה עצמית"
הגשמה עצמית (ויקיפדיה)?
מימוש
עצמי או הגשמה עצמית היא מונח המשמש במספר תאוריות פסיכולוגיות, אך ללא אחידות מלאה
במשמעותו. זוהי הנטייה המולדת של האדם לפתח את כל יכולותיו, כישוריו והפוטנציאל הטמון
בו במטרה להיות העצמי הטוב ביותר שטבעו המולד מאפשר לו. המימוש העצמי מתבטא בשמירה
על הקיום הפיזי שלנו וגם בצמיחתנו האישית; בעוד שקיום פיזי משותף לכלל בני האדם, הצמיחה
האישית ייחודית לכל פרט בהתאם לשאיפות הדינמיות האישיות.
הראשון
לטבוע את המונח היה האורגניציסט קורט גולדשטיין, שהגדירו כמניע למימוש מלוא הפוטנציאל
האישי. ביטוי של היצירתיות האישית, חיפוש אחר הארה רוחנית, שאיפה לידע ורצון לתרום
לחברה הנן דוגמאות להגשמה עצמית. לדעתו של גולדשטיין, זהו מניע העל של הפרט, המניע
האמיתי היחיד: "הנטייה להגשים את עצמו באופן מלא ככל האפשר הוא הדחף הבסיסי
... הדחף של הגשמה עצמית"
שני
תיאורטיקנים מרכזיים אשר הדגישו בדרכים שונות את תפקידה של הגשמה עצמית בחיים האנושיים
היו קרל רוג'רס ואברהם מאסלו.
קרל
רוג'רס- הגשמה עצמית לכל:
רוג'רס
ראה הגשמה עצמית ככוח ביולוגי מולד אשר מהווה את המניע המרכזי בהתנהגות האנושית. לטענתו,
כל תינוק מגיע לעולם עם דחף חזק למימוש הפוטנציאל האישי, ודחף זה הוא שעומד בבסיס דחפים
ומניעים פיסיולוגיים ופסיכולוגיים נוספים. באופן טבעי אנו יודעים לזהות אילו חוויות
יקדמו אותנו לעבר הגשמה עצמית ואילו חוויות ירחיקו אותנו ממנה, ובריאות נפשית תתבטא
ביכולת לערוך בחירות בהתאם לתחושה פנימית זו.
בהתאם
לתפיסה זו היתה הנחת הבסיס של רוג'רס כי כל אדם שהתפתחותו הטבעית אינה מופרעת על ידי
הסביבה יוכל לממש את עצמו. כדי שהתפתחות טבעית זו תוכל להתממש, על האדם לזכות ל'אהבה
ללא תנאי בילדותו'- חוויה בה הילד זוכה לקבלה ואהבה בלי קשר למעשיו, גם כאשר מוצבים
לו גבולות על התנהגות לא הולמת (למשל- הורה שמעביר מסר כי הוא מגנה את שבירת הצעצוע,
אבל לא רואה את הילד כ'ילד רע'). כאשר הילד אינו נאהב ללא תנאי, מומרת הנטייה הטבעית
להגשמה עצמית בנטייה לחיפוש אחר הערכה ואישור מהסביבה. בבגרות, תביא נטייה זו לקושי
בזיהוי ובחירת חוויות המקדמות הגשמה עצמית והמרתן בבחירות המוכתבות על ידי נורמות ולחצים
סביבתיים (למשל, סטודנט הבוחר בלימודי עריכת דין למרות אהבתו וכישוריו בתחום הספרות).
מטרת הטיפול הפסיכולוגי, לפי רוג'רס, היא לספק למטופל חוויה מתקנת של קבלה ללא תנאי
אשר תאפשר לו לממש את נטייתו המולדת לעבר הגשמה עצמית.
סולם
הצרכים של מאסלו:
תאוריית
הצרכים מניחה כי קיימים צרכים אוניברסליים המשותפים לכל בני האדם
חמשת
השלבים בתאוריה נובעים משני סוגי מניעים בסיסיים: מניעי החסך ומניעי הגדילה.
מניעי
החסך: פועלים כדי למלא חסך מסוים בדברים שהם
חיוניים לקיומו הפיסי והפסיכולוגי של האדם, כגון מזון, ביטחון ואהבה. מניעים אלה פועלים
להפחתת מתח בלתי נעים הקיים באדם בעקבות צורכי החסך, ופועלים להחזרתו למצב של רגיעה.
מניעי
הגדילה: אינם חיוניים לעצם קיומו של האדם, אבל מספקים לו את התוכן שבשבילו כדאי לחיות.
דוגמאות לכך הן הצורך באומנות, ביופי, יצירתיות, והענקת אהבה. מניעים אלו אינם פועלים
להפיג מתח, אלא יוצרים מצב של מתח נעים.
הרעיון
הבסיסי של התאוריה, כפי שניסח אותה מאסלו, קובע כי לא ניתן לעבור לרמה עליונה יותר
של צורך, בלי סיפוק צרכים ברמה תחתונה יותר.
אדם
רעב לא יוכל להתרכז בעבודה, גם אם היא נחוצה לו לקיומו, וכן לא יטרח בחיפוש בת-זוג
לסיפוק צרכיו המיניים והרגשיים.
אדם
שאין לו ביטחון בקיומו היום יומי, לא יחשוב על הקמת מפעלים לעזרה לזולת.
אדם
שלא מסופק מינית לא יחשוב על הקמת "תנועת מחאה עממית" ובוודאי לא על
"מהפכה צבאית".
כך,
נוצרת פירמידת הצרכים (מדרג) - סידור צרכים החל מהבסיס הרחב, עד לצרכים העליונים בפיסגת
צורת הקיום האנושי. כאשר בתחתית הפרמידה קיימים צורכי החסך, ובראשה צורכי הגדילה.
רמה
ראשונה - צרכים פיזיולוגיים
הצרכים
הביולוגיים של האורגניזם, המאפשרים את קיומו (הומאוסטזה), תופסים את החשיבות העליונה.
אלה מורכבים בעיקר מ: הצורך
לנשום, הצורך לשתות ולאכול, הצורך לסלק פסולת והפרשות, הצורך
לישון, הצורך
לוויסות טמפרטורת הגוף הצורך
להגנה מפני התקפות מיקרוביות (היגיינה).
רק לאחר
מילוי הצרכים הביולוגיים מסוגל האדם למלא את הצרכים הנוספים.
רמה
שנייה - צורך בביטחון
ברמה
הזאת, האדם שואף להבין את העולם ולהפוך אותו למובן וצפוי. האדם מנסה עוד מינקותו למצוא
סדר בעולם, ועם התבגרותו הוא מאמץ לעצמו תפיסות עולם ופילוסופיות חיים, שנועדו ליצור
סדר בעולם. העדר סיפוק של צורך זה, יוצר חרדתיות, ואף דיכאון.
השגת
צורכי הביטחון עשויה להתבטא ביומיום למשל בהשגת יציבות תעסוקתית, ביתית, משפחתית ועוד.
היציבות בתחומי חיים שונים מאפשרת יכולת צפייה וניבוי מסוים של העתיד להתרחש, ויצירת
תחושת ביטחון
רמה
שלישית - צורך השתייכות
צרכים
חברתיים. צורך להיות מקובל, להיות חלק מקבוצה, לאהוב ולהיות נאהב. בשלב הזה האדם לומד
להכיר את עצמו ולגבש זהות עצמית. צורך זה בא לידי ביטוי רק כאשר הצרכים הנמוכים יותר
באים לידי ביטוי. חסכים בשלב זה יכולים להביא לבדידות, חרדה חברתית ודיכאון. הצורך להשתייך
לקבוצה אנושית, להיות מקובל, לאהוב ולהיות נאהב.
רמה
רביעית - צורך בהערכה חברתית
צורך
להרגיש מכובד על ידי אחרים, צורך לכבוד עצמי ולכבד אחרים. אלה יכולים למצוא ביטוי דרך
מעמד, הכרה חברתית, הערכה מצד הסביבה והכרה בעבודה. חסכים בשלב זה יכולים להוביל לערך
עצמי ירוד ותסביכי נחיתות.
רמה
חמישית - צורך במימוש עצמי
הצורך
של האדם להשתמש בכישורים הייחודיים לו כדי להגיע למימוש היכולת האישית הטמונה בו. זוהי
הרמה הגבוהה ביותר ועל פי מאסלו רבים אינם זוכים להגיע אליה.
אחד האויבים האיומים והאכזריים ביותר של ההגשמה העצמית היא המשפט "אני לא יכול".
להלן סיפור יפה שנתאר את הלוויה של "אני לא יכול".
הלווייתו
של "אני לא יכול" ( (מקור לא ידוע
"כיתתה
של דונה נראתה כמו כיתות אחרות. התלמידים ישבו בחמישה טורים שבכל אחד מהם שישה שולחנות.
שולחנה של המורה עמד בחזית. על לוח המודעות תלו עבודות של תלמידים. זו נראתה כיתה רגילה
בתכלית אבל משהו שונה לחלוטין היה באותו יום בו נכנסתי אליה בראשונה. תחושה של התרגשות.
דונה
הייתה מורה בעיר קטנה במישיגן, שעמדה שנתיים לפני פרישתה. נוסף להיותה מורה היא התנדבה
להשתתף בפרויקט ארצי שארגנתי. הלימודים התמקדו בנושאים באמנות שיגרמו לתלמידים להרגיש
טוב יותר לגבי עצמם ולקחת אחריות בחייהם. דונה היתה צריכה להשתתף בשיעורים ולהעביר
בכתתה את הנלמד בפרויקט. תפקידי היה לבקר בכיתתה ולעודד את העברת החומר.
התיישבתי
בכסא ריק בסוף החדר והבטתי בנעשה. כל התלמידים קיבלו משימה: לכתוב על נייר את המחשבות
והרעיונות שלהם.
תלמידה
בת עשר שישבה בסמוך אלי מילאה את הדף שלה במשפטי "אני לא יכולה": "אני
לא יכולה לשחק כדורגל", "אני לא יודעת לחלק מספרים ארוכים", "אני
לא יכולה לגרום לדבי לחבב אותי". הדף שלה היה כבר מלא למחצה והיא לא הראתה סימני
ויתור. היא המשיכה לעבוד בנחישות.
הסתובבתי
בכתה והבטתי בדפים של התלמידים האחרים. כולם תיארו כל מיני דברים שהם אינם מסוגלים
לעשות: "אני לא יכול לעשות עשר שכיבות שמיכה", "אני לא מגיע מעבר לגדר
השמאלית במגרש", "אני לא יכול לאכול רק עוגייה אחת".
הפעילות
סקרנה אותי ולכן החלטתי לבדוק עם המורה מה קורה. כאשר הגעתי אליה, הבחנתי שגם שהיא
הייתה עסוקה בכתיבה. חשתי שמוטב לא להפריע. "אני לא מצליחה להביא את אמו של ג'והן
לאסיפת ההורים", "אני לא מצליחה לשכנע את בתי למלא דלק במכונית",
"אני לא מצליחה ללמד את אלן להשתמש במילים במקום באגרופים"…
בעודי
מנסה להבין מדוע המורה והתלמידים עוסקים בכתיבת מחשבות שליליות, חזרתי לכסאי והמשכתי
להתבונן. במשך עשר דקות נוספות המשיכו כולם לעבוד. רובם מילאו את הדפים שלהם, אחרים
לקחו דף נוסף.
"סיימו את הדבר שאתם כותבים כרגע ואל תתחילו חדש" – אותתה המורה
על סיום הפעילות.
התלמידים
התבקשו לקפל את הדפים ולהביא אותם אל שולחן המורה. הם הניחו את הדפים בתוך קופסת נעליים
ריקה. כאשר כל הדפים הונחו בקופסה, הניחה המורה את המכסה במקומו, לקחה את הקופסה ויצאה
אל המסדרון. התלמידים הלכו בעקבותיה ואני הלכתי עימם.
במסדרון
נעצרו כולם. דונה נכנסה לחדרו של שרת – ביה"ס ויצאה משם עם מעדר. עם המעדר ביד
אחת, הקופסה בידה השנייה, צעדו דונה ושיירת התלמידים בעקבותיה אל הפינה המרוחקת ביותר
בחצר המשחקים של בית הספר. היא החלה לחפור.
הם עמדו
לקבור את ה – "אני לא יכול" שלהם! החפירה ארכה כעשר דקות, משום שכל התלמידים
רצו להשתתף בה. כאשר הבור היה עמוק למדי הקופסה הונחה בתחתית הבור וכוסתה חזרה באדמה.
שלושים בני עשר עמדו מסביב ל"קבר" הטרי. לכל אחד מהם היה לפחות דף אחד של
"אני לא יכול" באותה קופסה וכך גם למורה.
בשלב
זה הודיעה דונה: "ילדים וילדות, אנא החזיקו ידיים והרכינו ראש". הם יצרו
מעגל מסביב לבור והחזיקו ידיים. דונה נשאה נאום: "חברים! נאספנו כאן היום לזכרו
של "אני לא יכול". בעודו עימנו על פני האדמה, הוא נגע לחיי כולנו, למי יותר
ולמי פחות. שמו הוזכר בכל בניין ציבורי, בבתי ספר, בעיריות, וכן, אפילו בבית הלבן.
הועדנו ל"אני לא יכול" מצבה שעליה חרוט שמו. אחיו ואחיותיו ישרדו עימנו.
"אני יכול", "אני אעשה", ו"אני מסוגל לכך". הם ידועים
פחות מקרובם המפורסם ובהחלט לא חזקים כמוהו. אולי יום אחד, בעזרתכם, הם יהפכו חזקים
יותר בעולמנו. נוח בשלום על משכבך 'אני לא יכול" וכולנו נמשיך לחיות את חיינו
מנקודה זו גם בהעדרו. אמן".
כאשר
האזנתי להספד הבנתי שתלמידים אלה לא ישכחו לעולם את היום הזה. הפעילות הזו הייתה סמלית,
מטאפורה לחיים. זו הייתה חוויה שתדבק בהכרתם ובתת – הכרתם לעולם. כתיבת "אני לא
יכול", קבורת הדפים ושמיעת ההספד היו מאמץ כביר מצידה של המורה.
הטקס עדיין לא הסתיים. בסופו
של ההספד הם נכנסו חזרה לכיתה, וערכו חגיגה עם כיבוד. כחלק מן החגיגה הכינה דונה מצבה
גדולה מקרטון. היא כתבה עליה: "נוח בשלום על משכבך – 'אני לא יכול" והוסיפה את התאריך בתחתית.
המצבה
נתלתה בכיתתה של דונה עד לסופה של אותה שנה. בהזדמנויות הבודדות שאחד התלמידים שכח
ואמר "אני לא יכול" דונה הצביעה על המצבה מנייר והזכירה לו ש"אני לא
יכול" כבר מת.
לא הייתי
אחד מתלמידיה של דונה. היא הייתה תלמידתי. ובכל זאת, באותו יום למדתי שיעור מאלף מפיה.
עתה,
שנים לאחר מכן, בכל פעם שאני שומע את המשפט "אני לא יכול" אני רואה בעיני
רוחי את אותה לוויה בלתי נשכחת בכיתה. כמו אותם תלמידים אני זוכר ש"אני לא יכול"
כבר מת"
רגעים
בזמן / חורחה לאיס בורחס 1984
אילו
יכולתי לחיות מחדש את חיי, בפעם הבאה הייתי מנסה לטעות יותר.
לא הייתי
מנסה להיות כל כך מושלם, הייתי נרגע יותר.
הייתי
טיפש יותר ולמעשה – הייתי לוקח יותר סיכונים,
יוצא
ליותר מסעות, מתבונן ביותר שקיעות,
מטפס
על יותר הרים, שוחה ביותר נהרות.
הייתי
הולך ליותר מקומות שלא הייתי בהם מעולם.
הייתי
אוכל יותר גלידה ופחות שעועית.
היו
לי יותר בעיות אמיתיות, ופחות מדומות.
אני
הייתי אחד מאותם אנשים שחי הגיוני ושקול.
ברור
שחוויתי רגעים של שמחה
אך אילו
הייתי יכול לחזור אחורה הייתי מנסה לחוות רק רגעים טובים.
כי אם
אתם לא יודעים, החיים עשויים רק מרגעים.
אל תאבדו
את העכשיו.
אני
הייתי אחד שמעולם לא זז בלי מד חום, שקית מים חמים, מטרייה ומצנח.
אילו
יכולתי שוב לחיות הייתי מטייל עם פחות משקל.
אילו
יכולתי שוב לחיות הייתי מתחיל ללכת יחף בתחילת האביב וממשיך עד סוף הסתיו.
הייתי
רוכב יותר סיבובים על הקרוסלה, מתבונן ביותר זריחות ומשחק עם יותר ילדים.
אם היו
לי שוב חיים שלמים לפני….
אבל
אתם רואים… אני בן שמונים וחמש ואני יודע שאני הולך למות
במטה
של קסם או בלחיצת כפתור הגשמה עצמית לא תתרחש, מדובר בתהליך רגשי עמוק של היכרות עם
עצמי, הרצונות שלי, השאיפות שלי ושרטוט קווי דמיון לאן אני רוצה להגיע ומתי אני
רוצה להתחיל את המסע.
כדי
להמחיש זאת אני רוצה שתדמיינו מכונית ספורט חדישה ומאובזרת כל טוב. הנהג נכנס
למכונית ומנסה להתניע את הרכב ללא הצלחה, מד הדלק מראה שמיכל הדלק ריק.
כך הדבר
בהגשמה עצמית, זהו הדלק שמניע אותנו לקראת המטרות שלנו ללא הרצון בהגשמה עצמית לא נוכל
להגיע למחוז חפצינו. אני זקוקים לקיומם של תנאים כדי להגיע למטרה.
כי הגיע
הזמן להפסיק לעבוד על עצמינו כי הגיע הזמן להתחיל לעבוד על עצמינו!
טוב,
אז אחרי שהחלטנו שאנחנו מפסיקים לעבוד על עצמינו ומתחילים לעבוד על עצמינו אנו
מתחלים מספר שלבים:
שלב
1: מה אני רוצה בכלל?
האם
אני יכול להשיג את המטרות שלי?
האם
אני יכול להשיג את השאיפות שלי?
האם
אני יכול להגשים את עצמי?
הדגש פה הוא על אני, כלומר אני מגשים את המטרות שלי ולא של מישהו אחר. אחרת כולם היו רופאים.
שלב
2: מה הגשמתי עד עתה?
תתפסו
את עצמכם בידיים, תסתכלו על המראה ותשאלו את עצמכם האם ההצלחות שלכם בעבודה,
במשפחה, בזוגיות הגיעו משום מקום או בזכותכם? אלו מטרות נוספות אתם מציבים לעצמכם?
איך תרגישו כשתגיעו למטרות הללו?
הגשמה
עצמית מאפשרת לכם לשחות במסגרת של האפשר, כלומר מה אני יכול לעשות ולא מה אני לא
יכול לעשות. אין גיל להחליט שהגיע הזמן להגשים את עצמי, בד"כ הדיון הפנימי הזה מתרחש לקראת שינויים עשור בחיינו שם אנו תוהים על משמעות החיים ומתרחש משבר פנימי לגבי תכנון מול ביצוע של משימות החיים.
שלב
3: איך אני יכול לדעת מה אני יכול?
התבוננות
פנימה יכולה להוציא את התודעה האם אני מסוגל להתמודד ויכול להתמודד עם כל משימה נתונה. עלינו
להיות מציאותיים ולהתמודד עם המשימות שהן ברות השגה ולהגדיר מטרות חדשות וחוזר
חלילה.
הגיע הזמן לקבל החלטות, מה אני רוצה להגשים ולבצע בדיקת שפיות על ההחלטה (sanity Check).
למידע נוסף לגבי תהליך קבלת החלטות.
שלב 4: סביבה תומכת
הסתכלו ימינה ושמאלה, האם אתם מוקפים באנשים מפרגנים ותומכים? במידה והתשובה הנה חיובית זכיתם בסביבה תומכת שתעזור לכם להגשים את עצמכם ולמנף את השאיפות שלכם.
במידה והתשובה היא שלילית צריך לדעת לחלק סיכונים. כלומר אם הסביבה הכי קרובה אליי ביקורתית נשאלת השאלה מהי הסיבה. אני חושב על שתי סיבות מרכזית:
1.
על הקשר שבין אנוכיות להגשמה עצמית
2.
פרגון היא מילה גסה
שלב
5: ביצוע
באנגלית
יש פתגם שאומר: Big Wow is a collection of small one”" , כלומר כדי
להשיג את הוואו הגדול צריכים להשיג וואו קטנים. אתם מוזמנים להתקדם צעד אחר צעד, הגשמה עצמית יכולה להתבטא בדברים הקטנים ולא צריך לטוס לירח ובחזרה, אחרת מה תהיה המטרה הבאה שלכם.
אז
תגשימו את עצמכם בוואו אחרי וואו ואל תשכחו להוקיר את עצמכם......מגיע לכם!
