השעה 15:00 אחר הצהרים, הצלצול סוף סוף הגיע, יום מפרך הסתיים בבית ספר תיכון בדרום
הארץ.
דורית המחנכת שחררה אנחת רווחה לאוויר, החודשים האחרונים בכיתה י"ב 2 היו קשים עבורה.
דורית, אוטוטו 30, מחנכת זו השנה הרביעית את הבוגרים ומכינה אותם לקראת העולם הגדול.
היא זוכרת איך קיבלה אותם קטנים ומפוחדים בכיתה ט' ואיך היום הם מוכנים לכבוש את העולם, דעתנים ועם טונות של אנרגיה.
היא זוכרת איך קיבלה אותם קטנים ומפוחדים בכיתה ט' ואיך היום הם מוכנים לכבוש את העולם, דעתנים ועם טונות של אנרגיה.
רוב התלמידים שלה הולכים להשתלב ביחידות המובילות של צה"ל, דור איכותי שינהיג את המדינה יום אחד.
לפני 4 שנים הגיעה לישוב ממרכז הארץ, תמיד מטופחת ומאופרת, אין אצלה בלקסיקון יום שיער גרוע..
החינוך והערכים לבוגרים מהווים את מרכז עבורה ללא פשרות, היא יכולה להיות החברה שלהם בהפסקות ומורה קשוחה בשיעורים ללא פשרות, לא פלא שההורים והתלמידים מתחילים כבר להתגעגע למחנכת דורית.
בלב ליבה דורית יודעת שהיום זה היום, לא נעים לה שוב להבריז מאחיותיה מהפגישות החודשיות במרכז, פורום אחיות הן קוראות לזה.
כל פעם עולה שוב אותו הנושא, "תתגברי כבר", "תתקדמי הלאה", "את לא רוצה משפחה?!", היא תמיד מנסה להתחמק באלגנטיות.
"אולי נעבור לנושא אחר", היא אומרת. "אני מרגישה שאני צריכה לבוא לפה עם עו"ד, אולי די!"
"אולי נעבור לנושא אחר", היא אומרת. "אני מרגישה שאני צריכה לבוא לפה עם עו"ד, אולי די!"
מהר מאוד השיחה עוברת לדיון קולח על חיתולים וחיסונים, 2 אחיותיה הקטנות התחתנו לאחרונה ונהפכו לאימהות צעירות.
דורית מתכווצת בכיסא, מסתכלת על השעון וסופרת את הדקות על שהמלצרית תגיש כבר את המנה העיקרית ולא תתנצל שוב בשם המטבח, הירח והכוכבים.
הערב נגמר, שעת הנסיעה הביתה עוברת עם טונות של מחשבות, דורית מגבירה את המוזיקה, בגלגל"צ שוב טוחנים את אותם השירים.
דורית מוציאה את הנשק לשעת חירום, כמה טוב שיש את מירי מסיקה. מחפשת את שיר מספר 10 ומתחילה לצרוח ביחד עם מירי את השיר "לשם", "אני רוצה געגועים, שלא יניחו להירדם, שלא אוכל להילחם....".
שרה היא המחנכת של י"ב 3, היא ודורית הן חברות קרובות ועוזרות אחת לשנייה בכל הזדמנות.
בחדר המורים הראשונה שמגיעה להפסקה הגדולה מכינה 2 נס קפה, הן יודעות בדיוק את הטעם שהשנייה אוהבת.
"תגידי, ראית את המורה המחליף החדש של ט' 4, רק רציתי להגיד לך שהוא גרוש", השיבה לה דורית "תגידי שרה, ממתי נהפכת להיות שילוב לא מוצלח של הלנה עמרם ו – Jdate".
המשיכה דורית "הוא בכלל לא הטעם שלי, את זוכרת איזה אסון היה בפעם אחרונה שהקשבתי לך".
"בסדר, בסדר" שרה אמרה בעצבנות, "רק רציתי לעזור...", קמה דורית מהכסא ניגשה לשרה ונתנה לה חיבוק גדול ונשיקה "איזה מזל שאת חברה שלי" היא אמרה.
המשיכה שרה "תכווני אותי, מה עושה לך את זה?, או שאולי את מאלה שלא סגורות על עצמן....", צחקקה דורית, "איזה מצחיקולה את, אל תדאגי אני סגורה ב – 99.9%".
אני אוהבת את הגבר שלי גבוה, עיניים ירוקות, שרירי עם מבט של אריה בעיניים, שעוד שנייה הוא הולך לטרוף אותי", הסמיקה דורית, אולי נתנה יותר מידי דרור למחשבותיה.
"המורה, איך נלמד את כל החומר הזה לבגרות, זה המון", "די, די, דורות שלמים למדו את זה ונשארו בחיים לספר את זה לילדים לנכדים" השיבה דורית לחלל הכיתה.
המשיכה לכתוב את החומר למתכונת על הלוח ואז זה הגיע "המורה....וכמה מתו בדרך", כל הכיתה פרצה בצחוק גדול, היה קשה לפספס את קולו של אמיר.
אמיר הצטרף השנה לכיתה, מהר מאוד התחבר לבנים והיה אהוב ליבן של הבנות. אבא שלו איש קבע שעובר בסיס מידי פעם כך שלהגיע לבית ספר חדש זו חוויה שלא זרה לו.
קשה לה עם אמיר, העיניים הירוקות שלו גומרות אותה כל פעם מחדש, בימים שהוא במיונים לסיירת זה יום חג עבורה, הלב שלה לא צריך להתמודד אתו.
נשמה עמוקות, הסתובבה לכיתה ויצאה מזה באלגנטיות "אמיר, יש להם שלט על הראש...אני לא סיימתי בגרות", יש כאלה שיש להם כמה שלטים " "אני מעלים מיסים", "אני לא שוטף ידיים אחרי השירותים" ו - "אני תרמתי במשרד".
חייך אליה אמיר, הלב שלה פעם בחוזקה כל כך שעוד מעט הוא עמד להתפוצץ....היא דמיינה את כותרת העיתון מחר "מורה קיבלה התקף לב מאמירה מצחיקה של תלמיד חתיך".
הגיע הערב, הולכת שוב לאלבומי התמונות. שוב פעם הדמעות האלה, באות בלי הזמנה. "די אני חזקה, היום לא בוכים".
כל מבט, כל חיוך כל תנועה של אמיר מזכיר לדורית את יהונתן.
דורית הסתכלה ליהונתן בעיניים ואמרה "אתה חוזר אליי, שמעת!?! אחרת אני באה על חסן נסראללה בכל הכוח, נראה אותו מתמודד איתי שמלה מול שמלה".
"אל תשכח שיש לנו לסגור רב ואמרת לי שיש תקליטן שאנחנו חייבים לראות, תיזהר ממני אם יקרה לך משהו..."
יהונתן נופף לה לשלום, שלח נשיקה באויר, זו הפעם האחרונה שהיא ראתה אותו.
השנה נגמרה, טקס הסיום היה מרהיב, כמות האהבה שדורית קיבלה הייתה יוצאת מגדר הרגיל.
אפילו אחיותיה של דורית הוזמנו לטקס, לשם שינוי הן נפגשו מבלי לדבר על תולדות הרחם בתרועות חצוצרה.
נכנסה דורית לרכבה, הרגשה טובה אפפה אותה, היא הייתה מרוצה מהעבודה שעשתה בארבע שנים האחרונות.
"שנה הבאה אקבל כיתה חדשה ואתחיל מסע חדש" אמרה לעצמה.
כשנכנסה לדלת ביתה היא הייתה בהתרוממות רוח "היום מותר לי לחגוג, מגיע לי", אמרה לעצמה והושיטה יד לעבר בקבוק היין שלא נפתח לעיתים קרובות.
כמעט חצות, הודעה חדשה התקבלה, התלבטה דורית אם לחכות לבוקר אבל יצר הסקרנות גבר עליה.
"דורית רק רציתי להגיד לך שאת מדהימה, עכשיו מותר לי", דפיקות לב כמו של מקדח התחילו...
כתבה ומחקה, כתבה ומחקה בוואצאפ כמו הסבתות האלה שרשום "מקליד..." שעות מבלי משפט אחד לרפואה.
עד שבסוף מצאה את הנוסח הנכון "תודה רבה אמיר! היה לי לעונג" וקינחה עם סמיילי.
פתאום הטלפון שוב רוטט, הלב רוטט אחריו מסחרר את כל הגוף כמו טרמפולינה.
"דורית, בא לך להיפגש, אני חוגג שבוע הבא 18, זו תהיה המתנה הכי גדולה עבורי".
דורית לא ענתה להודעה, התחבטה כל הלילה איך יוצאים מהפלונטר הזה.
הגיעה הבוקר, דורית הייתה תשושה מלילה מלא במחשבות, הסתכלה במראה וחייכה לעצמה "מותר לי ומגיע לי".
דורית הגיעה לפגישה מטופחת טיפ טופ, נפגשה עם אמיר שהגיע בחולצה מכופתרת ומכנס ג'ינס, "איזה גבר" אמרה דורית לעצמה.
"אני מאוהב בך מהרגע הראשון שראיתי אותך", דורית לא התכוננה למשפט פתיחה כזה.
כל ההגנות נפרצו, סכר הרגשות עלה על גדותיו...יוסטון, יש פה בהחלט בעיה!
"אמיר, חמוד שלי" היא אמרה ולא התכוונה, "אני גדולה ממך".
"אז מה", הוא זרק לחלל האוויר בקול תקיף וסמכותי, "אני יודע מה אני רוצה, השאלה אם את יודעת מה את רוצה?"
"אבל איך יקבלו את זה?" היא השיבה לו, "יקבלו יקבלו לא יקבלו לא יקבלו" ענה לה מיד.
"אני עוד מעט מתגייס לסיירת, אם אני יכול למות בשביל המדינה שלי אז בטוח אני יכול לבחור עם מי אני רוצה להיות", גרס באומץ לעברה אמיר, טיעון כזה מנצח גרם לדורית לאזור אומץ.
"אני יודעת בדיוק מה אני רוצה", התקרבה אליו, נישקה אותו בלחי ולחשה לו באוזן "יום הולדת שמח, חתיך שלי".
הלילה הזה ייכנס לספרי ההיסטוריה, אמיר זרק את השלט "אני בתול" לפח.
הזמן חלף, דורית ואמיר התחתנו מיד אחרי שאמיר סיים בה"ד 1.
שרה בכתה בחופה כמו ילדה קטנה, דורית נופפה לה עם הידיים שתפסיק שהיא מביכה את כולם.
הגינה הייתה ריקה ולא היו סכנות באופק. ילד ירוק עיניים, ירד במורד המגלשה, הישיר מבט וחיוך רחב עלה על שפתיו, "עוד פעם אמא, עוד פעם", אמר לאימו. "בסדר, בסדר מלאך שלי" אמרה דורית.
פתאום כיסו ידיים חסונות את עיניה, היא מכירה את הריח המשכר הזה של אמיר, לא האמינה שהוא יקבל שחרור מהצבא לסופ"ש,
"יהונתן, תראה אבא הגיע".
"רוצה שיתארך הרגע לעולם" זמזמה דורית בהנאה
