כל מה שילד צריך הוא מבוגר אחד שיאמין בו

היום העברתי בגאווה גדולה הרצאה במתנ"ס פרדס כץ,

מבחינתי זה סוג של סגירת מעגל. נולדתי וגדלתי בפרדס כץ וחזרתי אל המקום שבו לא ביקרתי שנים רבות.

איך שנכנסתי לשכונה התרגשות אחזה בי, מצאתי את עצמי חוזר אחורה עשרות שנים אל הילדות.
בתור ילד הייתי ילד מופנם מאוד שמצאתי חופש בספרים, הייתי פשוט תולעת ספרים.
ספר אחרי ספר גרמו לי להרגיש רוממות רוח במציאות לא פשוטה.
מבט מהיר בשלט הספרייה הישן העלה בי חיוך קטן של גאווה ושל ניצחון.

למדתי לאהוב כדורגל והתאהבתי אהבה קשה (עד היום) בבית"ר ירושלים שכולם מסביבי היו אוהדי מכבי או הפועל ת"א.

בילדותי המצב של השכונה היה נורא, המלתעות שהחזיקה בשכונה עיריית בני ברק, גרמו לתסיסה רבה ומורת רוח.

כל זאת ועוד מלחמת הכנופיות שהתחוללה בין עמידר לפרדס כץ גרמה לדימוי שלילי נמוך ביותר של השכונה ושל המתגוררים בה.

עוד ועוד כותרות עיתונים התחרו ביניהם מי משפיל יותר את התושבים ומי מכופף את ראשיהם של האמיצים.

החיים בשכונה היו סוג של מלחמת הישרדות, מהר מאוד היה ניתן למצוא את הצדדים האפלים של סמים, אלימות ומצבים בלתי אפשריים לילדות נורמטיבית.

המסלול לפשע היה המסלול המהיר, לא סתם קראו למקום "שכונת פשע ורשע".

הדבר הנורא ביותר שהייתי קורבן לשוד ע"י מסומם.

פוליטיקאים היו באים רק בעתות בחירות לחזר אחרי הקול ומיד להעלם במהירות הקול.

העירייה הייתה גובה ארנונה כמו שעון ובאותה נשימה הזניחה בצורה נוראית את השכונה בזמן שהכסף הושקע בשכונות החרדיות.

תמיד הייתה הרגשה של בן חורג, היינו החצר האחורית של העיר ובעצם החצר האחורית של המדינה רק 15 דקות מתל אביב.

נסעתי ולמדתי בגבעתיים המבוססת, הרגשתי חריג ועם ת.ז ענקית על המצח של שכונת פרדס כץ.

אם הסיפור נשמע טרגי אז ממש לא, בזכות ההורים שלי, המשפחה הקרובה, משמעת עצמית גבוהה אמרתי די עוד!

עבדתי מגיל צעיר לפרנס את עצמי, הלכתי ללימודי עתודה, שירתתי שירות מלא בצבא ויצאתי מלא מרץ לכבוש את העולם.

ההורים שלי תמיד ניסו לתת לי הכוונה ועל כך תודתי להם לעולמים.

מבחינתי המסר של הפוסט הזה הוא אחד:

" כל מה שילד צריך הוא מבוגר אחד שיאמין בו " (שלמה קרליבך)

אז במי אתם מאמינים?