ניסיון מוסיף המון

בספינת פאר מנוע הספינה התקלקל, אף אחד מאנשי הצוות לא ידע כיצד לתקן אותו.

לקברניט הספינה היה רעיון מבריק לקרוא למכונאי ותיק שיצא לא מכבר לפנסיה עם 40 שנות ניסיון במקצוע.

המכונאי בדק את המנוע בזהירות ובקפדנות, מלמעלה עד למטה.
לאחר בחינה מדוקדקת, המכונאי שלח יד אל תוך התיק שלו, והוציא פטיש קטן.

הוא בעדינות דפק עם הפטיש על גוף הספינה, ומיד כמו כקסם, המנוע קם לתחייה.

המנוע תוקן!

שבוע לאחר מכן, הבעלים של הספינה קיבלו חשבונית מהגמלאי על סך 10,000 ₪ 

"מה?!" הבעלים הופתע, "בקושי עשית משהו. שלח לנו חשבון מפורט בבקשה!"

פירוט החשבון ששלח להם הגמלאי היה פשוט:

- הקשה בפטיש: 2 ₪ 

- לדעת איפה להקיש עם הפטיש: 9,998 ₪  

מוסר השכל: ניסיון מוסיף המון!

לעולם אל תמעיטו בערכו של ניסיון

ורד כחול

סיפור מרגש שנותן פרספקטיבה לחיים

לפני זמן מה ביקרה אותנו קבוצה של בני משפחה. מאחר ואשתי הייתה עסוקה מאוד, הצעתי ללכת לסופר לערוך את הקניות. נסעתי לחנות ואספתי את המצרכים השונים.

הגעתי לקופה, ושם עמד לו בחור צעיר שנראה כבן 16, שחסם את המעבר הצר. מאחר ולא מיהרתי במיוחד, חיכיתי שהבחור יבין כי הוא חוסם אותי ואוכל להמשיך בדרכי. הבחור הרים לפתע את ידיו באוויר ונפנף בהן בזמן שצעק "אמא, אני פה!".

ברגע זה כבר היה ברור לי כי הבחור לוקה בפיגור שכלי, כשהבחין בי עומד מאחוריו היה מופתע, שמישהו היה כל-כך קרוב אליו מבלי ששם לב, הוא הביט בי בעיניים פעורות, כשפתחתי את פי ושאלתי אותו: "היי חבר, איך קוראים לך?", "קוראים לי דני, ואני עושה קניות עם אמא שלי", הוא השיב בגאווה.

"וואו, איזה שם מדליק, הלוואי ולי היו קוראים דני, אבל השם שלי הוא סטיב", השבתי.

"סטיב, כמו סטיב אוסטין?", הוא שאל.

"כן", עניתי. "בן כמה אתה, דני?"

"בן כמה אני היום, אמא?", הוא שאל את אימו, כשהתקרבה במעבר הצמוד.

"אתה בן 15 דני, עכשיו תהיה ילד טוב ותן לאיש לעבור".

הנהנתי בחיוך לעברה, והמשכתי בשיחתי עם דני למשך עוד מספר דקות. דיברנו על הקיץ, על אופניים ועל בית הספר. ראיתי איך עיניו החומות רוקדות מהתרגשות, מאחר והיה למרכז ההתעניינות של מישהו. ואז בפתאומיות הוא הסתובב ופנה לעבר פינת הצעצועים בסופר.

אמו של דני הביטה בי בתמיהה, והודתה לי על שטרחתי לדבר עם בנה. היא הסבירה לי שרוב האנשים יעדיפו שלא להביט עליו בכלל, וכמובן שלא לדבר.

אמרתי לה שהיה לי לעונג לדבר איתו, ואז הוספתי משפט שאין לי מושג מהיכן הגיע. אמרתי לה שבגן של אלוהים יש הרבה ורדים: אדומים, צהובים וורודים, אבל 'ורדים כחולים' הם מאוד נדירים, וצריך לדעת להעריכם על יופיים וייחודם. "את מבינה, דני הוא ורד כחול, ואם אנשים לא עוצרים להריח את הורד הזה עם לבם ולגעת בורד הזה עם חביבותם, אז הם מפסידים את ברכתו של האל".

היא שתקה לרגע, ואז עם דמעה בעיניה היא אמרה: "מי אתה?"

ללא מחשבה עניתי לה: "אה, אני סתם עוד פרח נפוץ, אבל אני נהנה מכל רגע בגינה של אלוהים".

היא התקרבה אלי, לחצה את ידי ואמרה לי "אלוהים יברך אותך!", ואז... לי היו דמעות בעיניים.

הדייג והפרופסור - מוסר השכל לחיים

ללמוד פשוט... לחיות

דייג ופרופסור עלו יחד על סירת דייגים ושטו בנהר. בזמן השייט שאל הפרופסור את הדייג: "סלח לי האם אי פעם למדת פיזיקה?"
"לא" השיב הדייג.

"אז כנראה שהפסדת רבע מהחיים שלך..." אמר הפרופסור ושאל: "מתמטיקה למדת?"
"גם לא" השיב הדייג.
"אז אני רוצה לספר לך שהפסדת חצי מהחיים שלך!" אמר הפרופסור.

"אלקטרוניקה למדת?" שאל הפרופסור בשלישית את הדייג.
"למען האמת... לא התקרבתי לזה" השיב הדייג.

"הפסדת שלושה רבעים מהחיים שלך" התעצבן הפרופסור.

בשלב הזה של השיחה החלה סופה שהפכה את הסירה והעיפה את השניים למים.

שחה הדייג לעבר קרש צף ותפס בו בזמן שהפרופסור החל לפרפר. שאלו הדייג: "אמור לי, אתה יודע לשחות?" כשהוא בולע מים השיב הפרופסור: "ללל... לא".

אמר לו הדייג: "אז אני רוצה להודיע לך שהפסדת את כל החיים שלך..."

רבים מאיתנו עברו או עוברים שנים של לימוד בבית הספר, תואר ראשון, שני ועוד... לימודים מקנים לאדם ידע ומעצימים אותו.

אם נעמיק לחשוב כמה באמת אנו זקוקים לכל המקצועות שלמדנו כדי לחיות חיים מאושרים, כמה מקצועות כלל לא משמעותיים לחיינו, אפשר לומר שכמעט כולם...

אולי למדנו הרבה אבל לא תמיד נגענו בלימוד על החיים, על משפחה וזוגיות, על חינוך ילדים ובעצם על מהות החיים...

במרוץ החיים אנו בעיקר עסוקים בלשרוד, לעבור יום, שבוע, חודש ושנה... העיסוק בלשרוד משכיח מאיתנו שאנו צריכים גם קצת "לחיות"...

אם נלמד מעט על החיים, על המטרות שלנו בהם, נצא מעיסוק בלשרוד "ונחיה", אם נניח את החרדות והקנאה וניקח בידינו את האושר והאכפתיות נוכל לעבור שנים רבות עם "חיים" טובים וכרטיס כניסה לחיים נצחיים...

התחל לחשב לך את היום, ללמוד צריך וראוי אך מה עם ללמוד איך פשוט... לחיות...

סוחר הבשמים וסוחר השמן

הָיוּ פַּעַם שְׁנֵי סוֹחֲרִים וְלָהֶם שְׁתֵי חֲנֻיוֹת שְׁכֵנוֹת: אֶחָד הָיָה סוֹחֵר בְּשָׂמִים וְהַשֵׁנִי סוֹחֵר שֶׁמֶן. בֵּין הַחֲנֻיוֹת הִפְרִיד קִיר דַק וְסָדוּק.

יוֹם אֶחָד הֵצִיץ מוֹכֵר הַבְּשָׂמִים מִבַּעַד לַסֶדֶק שֶׁבַּקִיר וְרָאָה אֶת חֲבֵרוֹ מוֹכֵר הַשֶׁמֶן סוֹפֵר מַטְבְּעוֹת זָהָב וְצוֹרֵר אוֹתָם בְּתוֹךְ מִטְפַּחַת אֲדֻמָה.

סוֹחֵר הַבְּשָׂמִים סָפַר מִמְקוֹם מַחְבּוֹאוֹ יַחַד עִם שְׁכֵנוֹ וּבְסוֹף הַסְפִירָה הִתְבָּרֵר שֶׁלִשְׁכֵנוֹ יֵשׁ 165 מַטְבְּעוֹת זָהָב.

סוֹחֵר הַבְּשָׂמִים קִנֵא בִּשְׁכֵנוֹ עַל כַּסְפּוֹ הָרַב. מָה עָשָׂה? יָצָא אֶל הָרְחוֹב וְהִתְחִיל לִצְעֹק: “הַצִילוּ! גַנָב! מִישֶׁהוּ גָנַב אֶת כַּסְפִּי!”

מִיָד נִגְשׁוּ אֵלָיו שׁוֹטְרִים וְשָׁאֲלוּ אוֹתוֹ: “כַּסְפְּךָ נִגְנַב? בְּמִי אַתָה חוֹשֵׁד? מִי הָיָה יָכוֹל לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה?”

עָנָה לָהֶם מוֹכֵר הַבְּשָׂמִים: “אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ. שַׂמְתִי 165 מַטְבְּעוֹת זָהָב בְּתוֹךְ מִטְפַּחַת אֲדֻמָה וְאַף אֶחָד לֹא נִכְנַס אֵלַי לַחֲנוּת מִלְבַד שְׁכֵנִי, מוֹכֵר הַשֶׁמֶן.”

הָלְכוּ הַשׁוֹטְרִים אֶל מוֹכֵר הַשֶׁמֶן וְאָכֵן מָצְאוּ אֶצְלוֹ מִטְפַּחַת אֲדֻמָה וּבָה 165 מַטְבְּעוֹת זָהָב.

מוֹכֵר הַשֶׁמֶן נִסָה לְשַׁכְנֵעַ אוֹתָם שֶׁמְדֻבָּר בְּכַסְפּוֹ שֶׁלוֹ, אֲבָל אַף אֶחָד לֹא הֶאֱמִין לוֹ וְהוּא נִשְׁלַח לַכֶּלֶא.

כַּעֲבֹר כַּמָה יָמִים הִתְחִיל הַמִשְׁפָּט.

הַשׁוֹפֵט הָיָה שׁוֹפֵט זָקֵן, הָגוּן וְרוֹדֵף צֶדֶק. הוּא שָׁאַל כָּל אֶחָד מֵהַסוֹחֲרִים מָה קָרָה, אֲבָל שְׁנֵיהֶם דָבְקוּ בְּסִפּוּרָם. כָּל אֶחָד מֵהֶם טָעַן שֶׁהַכֶּסֶף הוּא שֶׁלוֹ וְהַשׁוֹפֵט לֹא יָדַע לְהַחְלִיט מִי מְשַׁקֵר וּמִי דוֹבֵר אֱמֶת.

עֶרֶב אֶחָד, בִּזְמַן הַמִשְׁפָּט, יָצָא הַשׁוֹפֵט לְטִיוּל בָּעִיר. כְּשֶׁיָשַׁב לָנוּחַ בַּגִנָה, שָׁמַע קְבוּצַת יְלָדִים מְשַׂחֲקִים.

יֶלֶד אֶחָד אָמַר: “אַתֶם יוֹדְעִים מָה? בּוֹאוּ נְשַׂחֵק בַּמִשְׁפָּט שֶׁל סוֹחֵר הַבְּשָׂמִים וְסוֹחֵר הַשֶׁמֶן. אֲנִי אֶהְיֶה הַשׁוֹפֵט.”

זָקַף הַשׁוֹפֵט אֶת אָזְנָיו וְהֵצִיץ מִבֵּין הָעֵצִים אֶל חֲבוּרַת הַיְלָדִים.

הוּא רָאָה אֶת הַיֶלֶד שֶׁדִבֵּר יוֹשֵׁב עַל אֶבֶן גְדוֹלָה וּמוּלוֹ יוֹשְׁבִים שְׁנֵי יְלָדִים אֲחֵרִים. אֶחָד מֵהֶם שִׂחֵק אֶת סוֹחֵר הַשֶׁמֶן וְהַשֵׁנִי אֶת סוֹחֵר הַבְּשָׂמִים.

הַיֶלֶד סוֹחֵר הַשֶׁמֶן אָמַר: “ 165 מַטְבְּעוֹת הַזָהָב הֵם שֶׁלִי!”

קָפַץ מִמְקוֹמוֹ הַיֶלֶד סוֹחֵר הַבְּשָׂמִים וְצָעַק: “לֹא נָכוֹן! הֵם שֶׁלִי! אֲנִי עָטַפְתִי אוֹתָם בְּמִטְפַּחַת אֲדֻמָה וְאָז בָּא סוֹחֵר הַשֶׁמֶן וְגָנַב

אוֹתָם מִמֶנִי!”

אָז אָמַר הַיֶלֶד הַשׁוֹפֵט: “הָבִיאוּ סִיר מָלֵא בְּמַיִם חַמִים.”

הַיְלָדִים הִתְפַּלְאוּ עַל הַבַּקָשָׁה הַמוּזָרָה וְגַם הַשׁוֹפֵט שֶׁהִתְחַבֵּא בֵּין הָעֵצִים לֹא הֵבִין מָה רוֹצֶה הַיֶלֶד לַעֲשׂוֹת. הַאִם מִתְחַשֵׁק לוֹ לְהִתְרַחֵץ בְּאֶמְצַע הַמִשְׁפָּט? הַאִם זוֹ בְּדִיחָה? אֲבָל הַשׁוֹפֵט הַקָטָן הִסְבִּיר: “שִׂימוּ אֶת הַמַטְבְּעוֹת בְּתוֹךְ הַמַיִם.

אִם יָצוּפוּ עַל הַמַיִם כִּתְמֵי שֶׁמֶן, נֵדַע כִּי הַמַטְבְּעוֹת הֵם שֶׁל סוֹחֵר הַשֶׁמֶן. הֲרֵי יָדָיו מְשֻׁמָנוֹת תָמִיד וְהַשֶׁמֶן דָבֵק בַּמַטְבְּעוֹת. אִם לֹא יִהְיוּ בַּמַיִם כְּתָמִים – הֲרֵי הַמַטְבְּעוֹת הֵם שֶׁל סוֹחֵר הַבְּשָׂמִים.”

כְּשֶׁשָׁמַע הַשׁוֹפֵט הַזָקֵן אֶת דְבָרָיו שֶׁל הַיֶלֶד, יָצָא מִמַחְבּוֹאוֹ, נָשַׁק לוֹ עַל מִצְחוֹ, בֵּרֵךְ אוֹתוֹ עַל חָכְמָתוֹ וְהִזְמִין אֶת כָּל הַיְלָדִים לְבֵית הַמִשְׁפָּט בְּיוֹם הַמָחֳרָת.

לְמָחֳרָת הִגִיעַ הַשׁוֹפֵט לְבֵית הַמִשְׁפָּט וְשָׁאַל אֶת שְׁנֵי הַסוֹחֲרִים אִם הֵם דְבֵקִים בְּסִפּוּרָם. שְׁנֵיהֶם אָמְרוּ שֶׁכֵּן. קָרָא הַשׁוֹפֵט לְהָבִיא אֵלָיו סִיר וּבוֹ מַיִם חַמִים וְאֶת הַמִטְפַּחַת שֶׁבְּתוֹכָה מַטְבְּעוֹת הַזָהָב. 

לְנֶגֶד עֵינֵיהֶם הַנִדְהָמוֹת שֶׁל קְהַל הָאֲנָשִׁים פָּתַח הַשׁוֹפֵט אֶת הַמִטְפַּחַת וְשָׁפַךְ אֶת תָכְנָה לְתוֹךְ הַמַיִם הַחַמִים. מִיָד עָלוּ וְצָפוּ עַל פְּנֵי הַמַיִם כִּתְמֵי שֶׁמֶן בְּרוּרִים. בִּקֵשׁ הַשׁוֹפֵט מִשׁוֹמֵר בֵּית הַמִשְׁפָּט לְהַרְאוֹת לִקְהַל הָאֲנָשִׁים אֶת סִיר הַמַיִם כְּדֵי שֶׁיַגִידוּ בְּעַצְמָם לְמִי שַׁיָכִים הַמַטְבְּעוֹת. 

הִסְתַכְּלוּ הָאֲנָשִׁים לְתוֹךְ הַסִיר, רָאוּ אֶת כִּתְמֵי הַשֶׁמֶן וְקָרְאוּ: “עַכְשָׁו זֶה בָּרוּר! הַמַטְבְּעוֹת הֵם שֶׁל סוֹחֵר הַשֶׁמֶן!” אָז הֶחְזִיר הַשׁוֹפֵט אֶת הַמַטְבְּעוֹת לְסוֹחֵר הַשֶׁמֶן וְאֶת סוֹחֵר הַבְּשָׂמִים שָׁלַח לְבֵית הַכֶּלֶא.

כֻּלָם הוֹדוּ לַשׁוֹפֵט וּבֵרְכוּ אוֹתוֹ עַל חָכְמָתוֹ, אֲבָל הוּא רָאָה בֵּין הָאֲנָשִׁים אֶת הַיֶלֶד הֶחָכָם וְקָרָא אוֹתוֹ אֵלָיו.

“לֹא אוֹתִי אַתֶם צְרִיכִים לְבָרֵךְ,” אָמַר הַשׁוֹפֵט הַזָקֵן כְּשֶׁהוּא מְחַבֵּק אֶת כְּתֵפוֹ שֶׁל הַיֶלֶד הַנִרְגָשׁ. “בָּרְכוּ אֶת הַיֶלֶד הֶחָכָם הַזֶה שֶׁפָּתַר אֶתְמוֹל בַּגִנָה אֶת הַתַעֲלוּמָה בִּשְׁבִיל כֻּלָנוּ.”

להיות בלי הטלפון למשך כמעט 72 שעות...

שמי אורי אליהו, ויצא לי להיות בלי הטלפון למשך כמעט 72 שעות...

למה? הייתה לי תקלה עם ההצפנה של הטלפון ולא יכולתי לקבל טלפון חלופי (חוץ מטלפון לשיחות יוצאות ונכנסות טיפש של פעם)

אז מה הביג דיל? 72 שעות בלי הטלפון.....מה כבר יכול להיות?!?!

אז ככה, אני בדרך כלל בן אדם די רציונלי וממש לא חרדתי, שנהנה כמו כולם מתרבות המסרים המידיים, המידע האינסופי והחשיפה לחדשות ישר לוריד (כמו כל ישראלי ממוצע במציאות המטורפת שלנו)

עד שלפתע זה נעצר.....(תדמיינו פס קול של סרט אימה)

ואז מצאתי את עצמי:

• בלי אנשי קשר - מנסה לדלות מהזיכרון טלפונים בסיסיים (ראיתי שהזיכרון זה לא הצד החזק שלי, לא כמו אשתי שזוכרת כל דבר באשר הוא) 
• בלי Waze (נוסע וחוזר בכוחות עצמי, איזה גיבור אני שאני יודע את הדרך) 
• בלי מיילים 
• בלי הודעות וואטסאפ (מקווה שאני לא הקול המכריע בשאלה של וועד הגן מה עושים בט"ו בשבט...) 
• בלי שיחות (מקווה שהתרומות לקבר רחל לא פסקו) 
• בלי הודעות פוש מכל האתרים (מי יודע מה קרה לבית"ר אהובתי בזמן הזה) 
• בלי הודעות פוש מהרשתות החברתיות (כמה לקוחות שלחו לי הודעה? מה הם ירגישו שאני לא עונה להם?) 
• בלי אפליקציית של הבנק (מי יודע מה כבר קרה אשתי עשתה...) 
• בלי המשחקים שלי... 

זה מוזר, אפילו קצת חשוד, עקמומי משהו, מקום שאני לא אוהב להיות בו, מקום שאני בכלל בכלל לא אוהב להיות בו...

שאלתי את עצמי למה? ואז הבנתי...אני איך נאמר בפשטות לא בשליטה (!) לא יודע מה קורה זה התחיל לקנן בי ואז....

• התחלתי לחשוב על המשפחה שלי והתקשרתי לאשתי כמה פעמים ביום כדי לוודא שהכל בסדר (חשבה שנפלתי על הראש) 
• מה קורה בעבודה? מה כבר קרס ואיזה אסון נגרם (לא קרה כלום) 
• מחכה לחדשות ברדיו ומודה לאל שלא פרצה מלחמה (לא פרצה) 
• בא הביתה מנשק את האישה והילדים כאילו אין מחר (זה היה סוטה במקצת) 

ואז הבנתי, זה היה אחלה שיעור (אומנם קצר אבל די ממצה), מי העבד של מי? מי מנהל את מי? מי הבוס פה.....רגע, אני הבוס!

• אני יכול לחזור הביתה בלי Waze, לא יקרה כלום 
• משטרת ישראל – סורי! אצלי תמיד 2 ידיים על ההגה כי סלולרי לא בשימוש בזמן הנהיגה 
• כמה זה מדהים לאכול ארוחת ערב עם הילדים בלי הטלפון, כמו פעם שאנחנו היינו ילדים קטנים ופשוט....לשוחח 
• אפשר להיכנס לשירותים ולא להיתקע שם שעות 
• אני לא במרדף אינסופי אחרי שלום הסוללה 
• זה כיף טהור לשחק עם הילדים בלי הפרעות מטופשות על מידע שלא מעניין מספיק כדי להפריע למשחק 
• זה כיף לדבר עם אשתי, להסתכל לה בעיניים הכחולות המהממות שלה ולא להציץ למסך (המאהבת שרק גורמת לצרות) 

זה כיף להיות בלי....

מעכשיו, פעם בשבוע אכבה את הטלפון ליומיים לפחות, מה שבטוח כדור הארץ ימשיך להסתובב.....

יש אפליקציה שגורמת לנו להרים את העיניים מהמסך, קוראים לה כבוד! תתפלאו, יש עולם יפה מסביב....
הסיפור הוא אמיתי, הכותב הינו מרצה ומאמן בנושא "נומופוביה" -התמכרות לטלפון ועשרת הדרכים להתמודדות.                    

העין הגדולה - סיפור בדואי

פעם אחת בארץ רחוקה...
היה בדואי אחד שהיה לו הכל. היו לו גמלים, היו לו סוסים ,היו לו סייחים, היו לו אוהלים, היו לו נשים, כל דבר שבעולם.

יום אחד הוא קם בבוקר ואמר לעצמו שיש לו הכל אבל אין לו משהו חשוב. החליט שהיום הוא הולך לעיר הגדולה כדי לקנות משהו חשוב באמת. לקח את הגמל, שם עליו ארגז מלא בדינרים, דולרים, אבנים טובות ושרשראות זהב, לבש את הז'קט והשרוואל החדשים ויצא למסע אל עבר העיר הגדולה.

כשהוא הגיע לשער העיר הוא הכניס לכיס שלו כמה שיותר דולרים, פשוט מילא את הכיסים בכל טוב, שם את הארגז שנשאר עדיין מלא בתכשיטים מתחת לאוכף הגמל וכיסה אותו במעיל כדי שאף אחד לא יראה. אחר כך הוא נכנס לעיר הגדולה והתחיל להסתכל בחלונות הראווה של הרחוב המרכזי, אבל גילה שהכל יש לו וכבר עוד מעט נהיה לילה. הוא התחיל לחפש את הדרך חזרה אל הגמל כדי להגיע למאהל שלו לפני שיחשיך. אבל אז הוא מצא סמטה קטנה עם חנות נסתרת שבה יש מדף אחד ועליו מוצר אחד – עין גדולה. הוא אמר לעצמו: "וואללה, זה אין לי". נכנס לחנות וביקש לקנות את העין והמוכר הגמד אומר לו שהעין הזאת במשקל. הוא לוקח את המשקל, שם עליו את העין. המשקל עולה והגמד אומר לו שיתחיל לשים בצד השני כסף ומה שיוריד את העין זה הסכום שהוא ייקח ממנו עבור העין.

הבדואי מוציא חופן גדול של דולרים, שם אותו על המשקל, ושום דבר. לוקח מהכיס השני את האבנים היקרות ושם על המשקל ושום דבר לא זז. מוציא את האבנים הגדולות ועדיין אין תזוזה. הוא אומר למוכר שיחכה רגע, רץ החוצה אל הגמל שלו, מוציא את הארגז וחוזר לחנות. בא לשים את הארגז על המשקל ואז הוא קולט שיש בדואי זקן שמסתכל עליו.
"מה אתה עושה?" – שואל אותו הבדואי הזקן, והוא ענה לו שהוא מנסה לקנות עין והמשקל לא זז, אבל הוא בטוח שעכשיו, אחרי שהוא ישים את הארגז הזה המשקל יזוז גם יזוז.

הבדואי הזקן מבקש ממנו ללכת אחורה, לשים את הארגז בצד. הוא מוציא מהכיס מטפחת, שם אותה על הצד השני של המשקל כך שתכסה את מה שכבר יש שם ואיך שהוא שם אותה, העין יורדת.

הבדואי הצעיר נפעם, אומר לו : "איך עשית את זה? אני שמתי את כל מה שיש לי וזה לא ירד ואתה שמת את המטפחת וכבר זה ירד".

הבדואי הזקן מסתכל עליו אומר לו: "חביבי , אתה לא יודע? העין, כמה שהיא רואה יותר, ככה היא רוצה יותר"... ותחשבו על זה....

הבעיה הזאת לא קשורה אליי - מוסר השכל לחיים

עכבר הציץ דרך חריץ בקיר וראה את האיכר ואשתו פותחים חבילה?

"מעניין איזה מזון יש בחבילה?" חשב לעצמו העכבר ומיד הזדעזע לראות את הזוג מוציא מלכודת עכברים מן הקופסא. הוא יצא אל החצר וזעק "יש מלכודת עכברים בבית! יש מלכודת עכברים בבית!"

התרנגולת קרקרה וזקפה אליו את ראשה: "אדון עכבר, אני יודעת שזה אסון לגביך, אבל אין לכך שום משמעות בשבילי".

העכבר פנה אל הכבש: "יש מלכודת עכברים בבית!"

הכבש הפגין סימפטיה ואמר: "אני כל כך מצטער, מר עכבר, אבל אין שום דבר שאני יכול לעשות חוץ מלהתפלל לשלומך".

העכבר פנה אל הפרה וזו הגיבה בזלזול: "?אפשר לחשוב - מלכודת עכברים... אני ממש בסכנה, אה??"

עצוב ומפוחד חזר העכבר אל הבית, להתמודד לבדו עם מלכודת העכברים. בלילה נשמע קול פצפוץ, כזה שמשמיעה מלכודת עכברים שהופעלה.

אשת האיכר קפצה ממיטתה לראות מה נתפס במלכודת. בחושך לא הבחינה כי היה זה נחש ארסי שזנבו נתפס במכשיר.

הנחש הכיש את האישה והיא הובהלה לבית החולים. היא טופלה וחזרה לביתה סובלת מחום גבוה.

כולם יודעים שהטיפול הטוב ביותר לחום גבוה הוא מרק עוף טרי. האיכר לקח סכין ושחט את התרנגולת כדי לבשל מרק.

שכנים וידידים באו לבקר את החולה וישבו לצידה מסביב לשעון. כדי להאכיל אותם, נאלץ האיכר לשחוט את הכבש.

האישה גססה עד שלבסוף נפטרה. מכרים רבים באו ללוויה.

כדי לסעוד אותם, שחט האיכר את הפרה.

מוסר השכל: בפעם הבאה שאתם שומעים שמישהו נתקל בבעיה וחושבים שהיא לא נוגעת לכם, זכרו שגם כאשר החלש ביותר מאוים, כולם נמצאים בסכנה.

סיפורו של הזרע - מוסר השכל על כנות, יושר והצלחה

איש עסקים מצליח התקרב לגיל הפרישה וידע שהגיע הזמן לבחור יורש שינהל אחריו את העסק. במקום לבחור את אחד המנהלים הבכירים שתחתיו או להוריש את העסק לילדיו, הוא החליט לעשות משהו שונה. הוא זימן את המנהלים הצעירים בחברה לשיחה: "הגיע זמני לפרוש ולבחור במקומי את המנכ"ל הבא" אמר להם, "החלטתי לבחור אחד מכם!" המנהלים הצעירים היו המומים, אבל נדמה שהבוס היה רציני. "אני עומד לתת לכל אחד מכם זרע מיוחד מאוד. אני מבקש מכם לשתול אותו, להשקות אותו ולחזור לכאן בעוד שנה עם מה שהצלחתם לגדל מהזרע שנתתי לכם. אני אבחן את הצמחים שגידלתם ועל סמך מידת ההצלחה שלכם אבחר את המנכ"ל הבא".


דן, אחד המנהלים הצעירים שנכח בחדר, קיבל זרע ומיהר לחזור הביתה בהתרגשות ולספר לאשתו את הסיפור. האישה עזרה לו לבחור עציץ, לדשן את האדמה ולשתול את הזרע. כל יום דן השקה את הזרע וציפה לראות אותו גדל, אבל שום דבר לא קרה. לאחר כשלושה שבועות, הוא שמע את שאר המנהלים בחברה מדברים על הזרעים שלהם שהתחילו לצמוח, אבל הצמח שלו לא גדל. שלושה שבועות, ארבעה שבועות, חמישה שבועות חלפו, ועדיין - שום דבר. הוא הרגיש כישלון!


חצי שנה עברה ודן ידע שהוא פשוט הרג את הזרע. בעוד ששאר המנהלים התרברבו על הצמחים הגבוהים והיפים שגידלו, לדן לא צמח כלום. הוא לא סיפר לחבריו, קיווה בתוך תוכו שנס יקרה והזרע לפתע יגדל. בכל יום הוא הקפיד להשקות ולדשן את האדמה, הוא כל כך רצה שזה יצליח. בתום השנה, הוזמנו כל המנהלים הצעירים אל חדרו של המנכ"ל. דן אמר לאשתו שהוא לא מתכוון לקחת עציץ ריק אל המנכ"ל, אבל היא ייעצה לו להיות כנה. הוא חש בחילה וידע שזה הולך להיות הרגע המביך בחייו, אבל גם ידע שאשתו צודקת, לכן נשא את העציץ הריק אל המשרד.


כאשר הגיע, הוא נדהם לגלות שורה של עציצים גדולים שטיפחו המנהלים האחרים - הם היו יפים וגבוהים בכל הצורות והגדלים. הוא הניח את העציץ שלו על הרצפה והתמקם בחלקו האחורי של החדר - חלק מעמיתיו צחקו וחלק ריחמו עליו. כשהמנכ"ל הגיע, הוא סקר את החדר ובירך את המנהלים הצעירים. "וואו, איזה עציצים יפים גידלתם!" אמר "היום, אחד מכם ימונה למנכ"ל הבא!"


לפתע, הבחין המנכ"ל בדן מתחבא בקצה החדר, הוא הורה לו להתקרב אליו עם העציץ. דן היה מבוהל וידע שהמנכ"ל יחשוב שהוא כישלון ויפטר אותו. המנכ"ל ביקש מכל המנהלים הצעירים לשבת, מלבד דן. הוא הסתכל עליו בחיוך והודיע למנהלים הצעירים "אני שמח להציג לפניכם את המנכ"ל הבא שלכם!" דן לא האמין... הוא הרי לא הצליח לגדל שום דבר.


"איך הוא יכול להיות המנכ"ל החדש?" התפלאו האחרים. הסביר להם המנכ"ל: "לפני שנה נתתי לכולם בחדר זרע קטן, ביקשתי מכם לשתול ולהשקות אותו, ולחזור אליי אחרי שנה. מה שאתם לא יודעים זה שנתתי לכם זרעים מתים, כאלה שלא יכולים להצמיח שום דבר. כולכם, למעט דן הבאתם לי עצים ופרחים יפים, אבל הם לא צמחו מהזרע שהבאתי לכם. כנראה כאשר ראיתם שהזרע שהבאתי לכם לא מצמיח שום דבר, החלפתם אותו באחר. דן היה היחיד עם האומץ והיושר לבוא עם הזרע האמיתי שנתתי. לכן הוא יהיה המנכ"ל הבא!"

אם תשתלו כנות- תוכלו לקצור אמון,
אם תשתלו טוב לב- תוכלו לקצור חברים
אם תשתלו ענווה- תוכלו לקצור גדולה
אם תשתלו התמדה - תוכלו לקצור שביעות רצון
אם תשתלו התחשבות - תוכלו לקצור פרספקטיבה
אם תשתלו עבודה קשה- תוכלו לקצור הצלחה
אם תשתלו סליחה -תוכלו לקצור פיוס

דעו היטב איזה זרע אתם שותלים עכשו, זה יקבע את הפירות שתקצרו בעתיד

משל הנמלה

כל יום הייתה הנמלה הקטנה מגיעה לעבודה, מוקדם מאוד ומיד מתחילה בעבודתה.
התפוקה שלה הייתה עצומה והנמלה הייתה מאוד מאושרת מזה.

האריה שהיה מנהל החברה, היה מאוד מופתע לגלות שהנמלה החרוצה עובדת ללא פיקוח.
הוא חשב על הנושא והגיע למסקנה שאם הנמלה תעבוד תחת פיקוח, התפוקה שלה תגדל עוד יותר...

האריה פנה לחברת חיפוש כוח אדם וקבל ממנה, עם המלצות מצוינות, מקק בעל ניסיון ניהולי ששמו יצא לפניו כמי שיודע להכין דוחות ניהוליים מעולים. החלטתו הראשונה של המקק הייתה להכניס שעון נוכחות למפעל.

הוא הביא למשרדו מזכירה/כתבנית שתסייע לו בהכנת וכתיבת הדוחות הניהוליים שלו.

הוא גייס עכביש לנהל את ארכיון המסמכים ולעקוב אחרי שיחות הטלפון של העובדים.

האריה, היה מאוד מרוצה מהדוחות הניהוליים שהמקק הגיש לו. וביקש ממנו להוסיף לדוחות
שלו גם גרפים הנתחים את התפוקה, מצביעים על מגמות ומסייעים לאריה להציג למועצת המנהלים את הישגיו ותכניותיו לעתיד. המקק קיבל בשמחה את האחריות הנוספת ויצא מיד לרכוש מחשב חדש ומדפסת משוכללת.

כמו כן, הוא גייס זבוב שינהל את נושא ניהול מאגר הנתונים. הנמלה שנאה את כל הדוחות הרבים שהיה עליה למלא ושגזלו את רוב שעות עבודתה. האריה, מצא לנכון למנות לנמלה מנהל ישיר .

התפקיד הוצע לצרצר.

החלטתו הראשונה הייתה לקנות שטיח שולחן וכסא מנהלים יוקרתי למשרדו.

הצרצר הבין שגם הוא חייב שיהיה לו מחשב ועוזר אישי לניהול המחלקה ולכן, העביר מהמחלקה שממנה הגיע עוזר אישי שיסייע לו להכין את התקציב ותכניות הבקרה שהוא תכנן כדי לשפר את תהליכי העבודה במחלקה.

המחלקה שבה עבדה הנמלה, הפכה ממחלקה שמחה למחלקה עצובה שבה איש כבר לא חייך...
הצרצר הצליח לשכנע את האריה שיש להתחיל מיד בלימוד תנאי הסביבה והשפעתם על המתרחש .

האריה עבר בקפידה על הדוחות המעולים שקיבל מהמקק ומצא ירידה משמעותית בתפוקות העבודה של
הצרצר... המחלקה בה עובדת הנמלה.

האריה הביו שמשהו לא בסדר וגייס מיד את הינשוף בעל המוניטין בייעוץ ארגוני ... ובקש ממנו
להמליץ את המלצותיו . הינשוף השקיע שלשה חודשים במחלקה של הצרצר והגיש דו"ח מאות עמודים שמביאים למסקנה שבמחלקה יש עודף כוח אדם.

נחשו את מי האריה פיטר ?

את הנמלה כי....
כי בדו"ח היה כתוב: " הנמלה מראה חוסר מוטיבציה ויחס שלילי כלפי מנהליה !!

מוסר השכל: שמור את העובדים שלך מאושרים כך הם ימשיכו להיות יצרנים בלי כאב ראש מיותר.

שוק של דעות - מוסר השכל על הביקורת מהסביבה

בנו של חכם זקן לא רצה לצאת מהבית. הוא חשב שהוא מכוער ופחד שכולם יצחקו עליו. אמר החכם הזקן לבנו: "לעולם אל תהיה מושפע ממה שאנשים אומרים! בוא איתי מחר לשוק, ואוכיח לך שאני צודק"

למחרת, השכם בבוקר, קמו האב והבן ויצאו לדרך.

החכם הזקן רכב על גב האתון, ובנו צעד לצידו. מיד כשהגיעו אל כיכר השוק, החלו
האנשים שם להתלחש: "תראו את האיש הזה," אמרו זה לזה, "אין בליבו רחמים! הוא נח לו על גב האתון ומניח לבנו המסכן ללכת ברגל!"

אמר החכם לבנו: "שמעת מה אמרו? זכור זאת היטב, ומחר נחזור אל השוק"

למחרת, הגיעו החכם ובנו אל כיכר השוק, אבל הפעם ישב הבן על גב האתון והזקן צעד לצידו. "תראו את הילד הזה, חוצפן שכמותו!" אמרו הפעם כל האנשים בשוק, "הוא יושב לו בשקט ובשלווה על גב הבהמה, בעוד אביו הזקן והמסכן נאלץ לגרור את רגליו בתוך האבק. כמה עצוב!"

"שמעת מה אמרו?" שאל האב את בנו. "זכור זאת היטב, ומחר נשוב אל השוק"

ביום השלישי יצאו האב והבן מביתם אל השוק. הפעם הלכו שניהם על רגליהם והובילו בעקבותיהם את האתון. "תראו את המטומטמים האלה"לעגו להם מיד כל הסובבים, "הם הולכים ברגל, כאילו שאינם יודעים שחמורים נועדו לרכיבה!"

"שמעת אותם, נכון?" שאל החכם את בנו, "זכור כל מילה, ומחר נשוב אל השוק"

למחרת, ביום הרביעי, רכבו שניהם – האב ובנו – על גב האתון. בכניסה לכיכר לא יכלו האנשים לעצור את זעמם: "בושה וחרפה! תראו את שניהם! אין בהם טיפת רחמים על הבהמה האומללה שלהם! אנשים

רעים!"

"שמעת מה אמרו?" שאל האב את בנו. "זכור זאת היטב, ומחר נשוב אל השוק"

ביום החמישי הגיעו האב ובנו אל השוק, נושאים את האתון על גבם."טיפשים!" התפוצצו הסוחרים בשוק מרוב צחוק, "תראו אותם! סוחבים את האתון על גבם במקום לרכוב עליה!"

אז פנה החכם לבנו ואמר לו: "אתה רואה, בני, הנה ההוכחה שלא משנה מה תעשה, תמיד יהיו אנשים שידברו נגדך. לכן לעולם אל תחשוש מפני דעותיהם של אנשים אחרים, שכן אלה משתנות לפי מצב הרוח. במקום זאת, תאמין בעצמך!!!!

ארבעת נשותיו של המלך – סיפור יפה עם מוסר השכל לחיים

ארבעת נשותיו של המלך

פעם, בארץ רחוקה, היה מלך עשיר ולו 4 נשים.

את אשתו הרביעית הוא אהב יותר מכולן. הוא היה נוהג לקנות לה בגדים יפים, להביא לה את המאכלים הכי משובחים ולפנק אותה כמה שרק הצליח. כל דרישותיה נענו והוא לא חסך עליה במאום.

גם את אשתו השלישית אהב המלך, והתגאה בה מאוד. תמיד נהג להציג אותה לממלכות שכנות ולהתהדר בה בפני כולם. הוא היה מאוד מרוצה שהצליח לגרום לה להיות שלו וראה בה כהישג אישי.

אשתו השנייה גם היא הייתה אהובה עליו. היא הייתה אשת סודו, לה היה מספר את כל אשר על לבו ומתייעץ איתה בפתרון בעיות קשות. היא הייתה נבונה, מתחשבת, סבלנית, מייעצת בחוכמה, תומכת בו ועוזרת לו לעבור זמנים קשים.

רק את אשתו הראשונה המלך לא אהב. הוא הזניח אותה וכמעט שלא התייחס אליה כלל, אף על פי שהייתה נאמנה מאוד ופעלה רבות וגדולות לטובתו, בלי שאפילו היה מודע לכך. המלך לא ידע להכיר לה תודה על מעשיה והיא המשיכה בשלה למרות הכל.

‏יום אחד, אחרי שנים, המלך התבגר והבין שזמנו הגיע. הוא חשב על מהלך חייו ועל כל הטוב שהיה לו כאשר היה בשיאו, לעומת עכשיו שהוא חלש ונזקק. המלך הרהר לעצמו "‏יש לי 4 נשים, ודאי הן תדאגנה לי בעת זקנתי ובבוא יומי…"

‏באופן טבעי המלך ניגש קודם אל האהובה עליו מכל, אשתו הרביעית: "אהבתי אותך יותר מכל, טיפחתי אותך וטיפלתי בך נהדר. עכשיו לקראת מותי ‏האם תהיי לצידי? איתי?"

ענתה לו האישה: "מה עוד אתה יכול לתת לי מלכי? אין לי עוד תועלת בך ולכן לא אשאר לצידך, אלך לי אל מישהו אחר"‏. למשמע הדברים ליבו של המלך נפל בקרבו. חשב, "אלך לאשתי השלישית, גאוותי הגדולה ביותר".

ניגש המלך אל אשתו השלישית: "משוש חיי וגאוותי, אותך הצגתי לכולם ואת היית הפנים של הממלכה. עתה, האם תישארי לעמוד ולייצג את מלכך הזקן?"

ענתה האישה: "‏כשהיית צעיר וחזק, התגאיתי לעמוד לצידך, אך כעת בהיותך זקן, כיצד אראה אני? לא אהיה מוכנה שתכתים את המוניטין שלי אחרי כל השנים שעבדתי עליו". הדברים הקשים פלחו את ליבו של המלך, ובעצב רב חשב, "אשתי השנייה היא המוצלחת מכולן. היא תמיד עמדה לצידי ותמיד עזרה לי ברגעי הקשים. בוודאי תהיה לצידי גם לקראת מותי".

‏הוא פנה אל אישתו השנייה" "את, יותר מכולן, תמיד היית לצידי, תמיד עזרת לי ותמיד ידעת לקבל את ההחלטות הנבונות. האם תהיה לי לעזר גם בלכתי אל סופי?"

ענתה האישה השנייה: "‏אני מצטערת אך לחוכמתי זקוקים כעת אחרים. לך כבר לא אועיל, שכן עוד רגע ואינך עוד. אבוא להיפרד ממך על קברך". המלך לא ידע את ליבו מצער ואכזבה וכבר אמר נואש.

לפתע שמע קול לוחש ברכות: "אני אהיה לצידך מלכי".

האישה הראשונה, שכהרגלה פעלה מאחורי הקלעים, האזינה לשיחותיו של המלך וכשראתה אותו נדחה על ידי כל נשותיו, רחמיה נכמרו עליו.‏

המלך הביט בה וראה לנגד עיניו אישה יפת תואר, אך לבושה בצניעות ופשוטה למראה.

דמעות עלו עיניו והוא אמר: "איך הזנחתי אותך אישתי הראשונה והיקרה. עכשיו אני מבין שאת זו שדאגה לי יותר מכל, ואני הייתי עיוור אליך. היה עלי לטפל בך היטב כשהייתה לי הזדמנות".

האישה חיבקה את המלך בזרועותיה העדינות ונותרה עימו עד נשימתו האחרונה.

לכל אחד מאיתנו יש 4 נשים בחיינו:

‏הרביעית – היא גופנו. לא משנה כמה נטפח אותו ונשקיע מאמץ כדי לטפל בו, הוא יעזוב אותנו ביום שנמות.

‏השלישית – היא רכושנו, מעמדנו וכספנו. ברגע שנמות הם יהיו כלא היו, ויועברו למישהו אחר.

‏השנייה – היא המשפחה והחברים שלנו. אפילו שתמיד יהיו לצידנו תמיד וידאגו לנו באמת ובתמים, הכי רחוק שילכו איתנו זה עד לפתח הקבר.

‏והראשונה – היא הנפש שלנו. היא תהיה עימנו לעד למרות שהזנחנו אותה לטובת מרדף אחר הכסף, הכוח ושאר הנאות העולם. חזקו וטפחו אותה, כיוון שהיא הדבר היחיד שיישאר איתנו לנצח, בכל זמן ומקום.

אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים מתוך "ספר החיים והמתים הטיבטי"

1. אני הולך ברחוב

במדרכה יש בור עמוק
אני נופל לתוכו
אני אבוד...
אני חסר ישע
אין זו אשמתי
לוקח לי נצח למצוא דרך החוצה

2. אני הולך באותו רחוב
במדרכה יש בור עמוק
אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו...
אני נופל לתוכו שוב
אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן
אבל אין זאת אשמתי
ושוב לוקח לי נצח לצאת

3. אני הולך באותו רחוב
במדרכה יש בור עמוק
אני רואה אותו
אני נופל לתוכו בכל זאת... כוחו של הרגל...
עיני פקוחות
אני יודע היכן אני
זאת אשמתי
אני יוצא מיד

4. אני הולך באותו רחוב
במדרכה יש בור עמוק
אני עוקף אותו

5. אני הולך ברחוב אחר...
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
הסברים לאוטוביוגרפיה ב5 פרקים:

ל- 1: אדם בחר בדרך שבה הוא הולך,
הוא נתקל במכשול/בעיה שבדרכו,
הוא מרגיש חסר אונים,
הוא חושב שזאת לא אשמתו
(כנראה הוא מאשים אנשים אחרים)
לוקח לו הרבה זמן לפתור את הבעיה/המכשול..

ל- 2: אדם הולך באותה הדרך
יש בעיה בדרך שבה הוא בחר, אך
הוא מעמיד פנים שלא מבחין בבעיה הזו...
הוא נתקל במכשול, אך חושב שזאת
לא אשמתו שהוא הגיע למצב הזה...

ל- 3: ושוב אדם הולך באותה הדרך,
אך הפעם בגלל ההרגל...
הוא `פקח את עיניו`
והבין איפה הוא נמצא
ושזאת אשמתו-הוא כבר הפסיק להאשים
אנשים אחרים בבעיות/מכשולים שלו...
ולכן הוא `יוצא מיד` = יוצא מהבעיות/מהמכשולים שלו.

ל- 4. הוא הולך באותה הדרך,
אך הפעם הוא מודע למכשולים,
והוא עוקף אותם...

ל- 5. הוא הולך בדרך אחרת...

טבעת הזהב - סיפור עם מוסר השכל חזק לחיים

תלמיד ניגש למורה שלו בעניין אישי שהפריע לו.
"אני בא אליך מפני שאיני מצליח להתמודד לבד עם הבעיה שלי, אומרים כולם שאני חסר תועלת ושאני רק בור וטיפש. איך אוכל להשתפר? מה עלי לעשות כדי לזכות להערכה?"

המורה מבלי להסתכל עליו, ענה לו:
"אני מתנצל בני, אני כרגע עסוק מאוד בבעיה משלי"
לאחר שניה של שקט הוסיף המורה:
"אם תעזור לי לפתור את הבעיה שלי, אולי אוכל לעזור לך להתמודד עם שלך."
"בוודאי אדוני", השיב הילד למרות שהרגיש חסר ערך.

המורה הסיר את טבעתו מאצבעו ואמר:
"קח את סוסך, רכוב עד השוק ותמכור עבורי את הטבעת מכיוון שאני חייב כסף. כמובן נסה לקבל את המחיר המירבי, בשום אופן אל תמכור אותה בפחות ממטבע זהב אחד."

הילד לקח את הטבעת ויצא. כשהגיע לשוק, החל להציע אותה לסוחרים. הם מאוד הסתקרנו ושאלו כמה הילד מבקש עבורה. כשדיבר הילד על מטבע זהב, רבים התפרצו בצחוק, אחרים פשוט הלכו בלי להתייחס.

רק איש זקן אחד, הואיל להסביר לילד האומלל שמטבע זהב הוא יקר מדי עבור הטבעת.
אחרי שניסה למכור את הטבעת לכל העוברים בשוק ללא הצלחה, עלה על הסוס וחזר אל המורה מושפל מכישלונו.

הגיע אל המורה והתנצל :
"אני מצטער כשלתי במשימה שנתת לי. יכולתי להשיג מטבעות כסף, אבל חוששני שאי אפשר להטעות אף אחד באשר לערך טבעת זו".

"חשובים הם דבריך, בני" השיב המורה.
ראשית, עלינו להכיר את הערך האמיתי של טבעת זו.

עלה שוב על סוסך ורכוב אל הצורף. מי יותר ממנו יידע את ערכה, אך זכור לא משנה כמה יציע אל תמכור אותה. חזור אליי עם הטבעת שלי."

הילד נכנס לצורף וביקש שיבין ויעריך את הטבעת. הצורף שקל ובחן אותה בזכוכית מגדלת ופנה לילד, ואמר שאם המורה רוצה למכור לא יוכל לתת יותר מ 58 מטבעות זהב, מחירה להיום."

הילד רץ בהתלהבות למורה לספר לו. "שב" אמר המורה לאחר שהאזין לסיפורו ואמר:
"אתה כמו טבעת הזו, אוצר בעל ערך יקר ויחיד במינו. אבל רק מומחה מסוגל להבחין בזאת. חשבת שכל בנאדם יכול היה לנחש את ערכה האמיתי?"

כולנו בעצם דומים לטבעת-יקרי ערך ויחידים במינם.
כולנו הולכים אל ה"שוק" בתקווה שאנשים חסרי ניסיון יבחינו בזאת.

חזק את ערכך!!!!